מפרשת השבוע – התלהבות יורדת

מורי ורבי, הרב גד מימרן שליט"א, רגיל היה לספר, כי בהיותו רב קהילה בצרפת, היו יהודים רבים באים ומתקרבים ליהדות, לשוב תחת כנפי השכינה לצור מחצבתם, ובמפגשם הראשון עם בית הכנסת הם היו נכנסים ביראה וברתת, וכל דבר היה מרגש אותם החל ממזמורי התפילה וכלה בהוצאת ספר תורה, וכל דבר תורה או שיעור היה בא כמים בקרבם, ואותם יהודים לא היו מצליחים להבין איך וכיצד ישנם מתפללים המשוחחים בבית הכנסת, הלא התפילה כל כך גדושה ומלאה, ובית הכנסת מלא ביראה ורגש, ואיך ניתן לעשות כן. אך לא עברו כמה שנים, ומאז אותם בעלי תשובה הפכו למתפללים קבועים, ולפתע גם הם החלו להיות כמו כולם, וגם הם החלו לפטפט ולשוחח בשעת התפילה, ואותה התלהבות הראשונה, ירדה ונעלמה במשך הזמן. ואפילו הם עצמם לא היו מבינים מה השתנה מאז לעתה, אך דבר ידוע הוא שכל התרגשות, הולכת ופוחתת במשך הזמן...

פרשת השבוע פותחת ביתרו, חותן משה רבינו, אשר שומע על הניסים הגדולים שקראו לעם ישראל, ובא להתחבר אליהם, אך כידוע וכפי המובא בפרשת בהעלותך, לאחר כשנה הוא איבד את אותה התלהבות ושב לארצו ולמולדתו. גם אותו מעמד מתן תורה המופיע בפרשתנו ברגש רב ובהתלהבות עם ישראל אל מול הר סיני, מגיע לאובדן אותו רגש, וכמו שנאמר: "ויסעו מהר ה' " (במדבר פרק י' פסוק ל"ג), ודרשו רבותינו, "שסרו מאחרי ה'" (שבת קט"ז.), והוסיף הרמב"ן: שנסעו מהר סיני בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר. אמרו: שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו "ויסעו מהר ה'', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה'" (שם פסוק ל"ה). היכן אותה התרגשות והתלהבות, הכל נעלם והפך למעין בריחה אחת גדולה.

הפטרת השבת פותחת "בשנת מות המלך עוזיהו"(ישעיה פרק ו'), ורבותינו מלמדים שעוזיהו המלך ראה שכל אויביו נופלים לפניו, ומצליח להכניעם, עמד והתאווה להקטיר קטורת בבית המקדש כדי ליטול לעצמו משרת כהן גדול נוסף להיותו מלך, ויוסיף לעצמו כבוד על כבודו לפני העם. ובעת בואו לפני המקדש, באו עזריהו הכהן הגדול ושמונים כוהנים עמו, ועמדו לפני המקדש ומנעו ממנו לעשות כן, אך המלך השתיקם, ומיד רעדה האדמה מפני מעשיו, ובאו מלאכי השרת לשרפו, והקב"ה מנע מהם, וכעונש על מעשיו זרחה צרעת במצחו, ופשתה בכל גופו, ומיד ירד ממלכותו, (ראה ילקוט מלכים ב' פרק י"ד). ומאותו יום ועד יום מותו ישב המלך עוזיהו ב"בית החפשית", הוא בית הקברות (רד"ק), והחליף אותו בענייני המלכות יותם בנו.

ועל כן פותחת ההפטרה "בשנת מות המלך עוזיהו", כי נצטרע, ומצורע חשוב כמת, ובו ביום החל ישעיהו להינבא, ועל כן גם מתארת ההפטרה את רעדת האדמה "וינועו אמות הסיפים מקול הקורא", היינו מאותו קול המלאכים הקוראים להרוג את המלך עוזיהו (רש"י).

העם רואה את מלכם נענש בצרעת בעקבות חטאו, ויושב בבת החופשית, ומרגיש את רעידת אדמה החזקה, שעל פי המסורת המקדש נסדק ממנה, וכוסו גני המלך כולם בעפר בעקבותיה (קדמוניות פרק י'), ויודע שהתחלף השלטון ביותם בן המלך, אך דבר אחד מאלו הדברים הנזכרים, לא גורם להם לשוב בתשובה, וכתוכחת הנביא ישעיה (שם) "השמן לב העם הזה, ואוזניו הכבד ועיניו השע פן ראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו". דהיינו, כל מה שאתם רואים האם אטמתם את לבכם עיניכם ואוזניכם לשוב בתשובה?, ולעומתם, ישעיהו הנביא, מקבל באותו יום רוח נבואה ומתחיל להינבאות, כי מעשה זה הוא המעשה שמעוררו לנבואה.

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!

שבת שלום

הרב כפיר ברוך מבורך דדון

#מפרשתהשבועהתלהבותיורדת