מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - שאור ודבש

”כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה‘“.

בספר החינוך מבואר כי השאור הוא סמל הגאווה, שכן הוא מתנפח כמו האדם שמתגאה. הדבש הוא סמל לתאווה, על שניהם אומרת התורה לאדם: אל תכניס תערובת של גאווה או של תאווה בקרבן שאתה מקריב לה‘! אמנם בחג השבועות מקריבים את קרבן שתי הלחם שהיו עשויים מחמץ; אבל גם את הקרבן הזה לא היו מעלים על גבי המזבח, אלא משאירים אותו למטה.

כך מצינו גם בעניין שריפת החמץ בפסח, המסמלת את ביעור היצר הרע, שכן היצר הרע דומה לשאור שמחמיץ את העיסה. ולכן בערב פסח אנו שורפים את החמץ ואומרים אחרי הביטול: ”יהי רצון מלפניך.... וכשם שבערנו החמץ מבתינו היום הזה, כן תזכנו ותסייענו לבער היצר הרע מקרבנו“.

כן כתב הרדב“ז (הראשון, רבו של האר“י בסי‘ תקע“ו): ”ואני חיפשתי למצוא טעם מדוע אמרה התורה על חמץ ’בל יראה ובל ימצא‘, אם נאמר שאיסורו בכרת הרי גם כיפור בכרת“. ולבסוף כתב: ”וראיתי בזוהר הקדוש שהיצר הרע דומה לשאור ועל כן יש לבערו שלא יישאר כלום“.

על האדם לדעת כי יצר הרע דומה בתחילה לזבוב, ואומר לאדם: תעשה כך ואח“כ כך, ולבסוף הוא משתלט על האדם. ועוד - בתחילה יצר הרע עומד בפתח הדלת, וכפי שכתוב: (בראשית ד‘, ז‘) ”לפתח חטאת רובץ“, וכשהוא רואה שלא מגרשים אותו, הוא נכנס פנימה, ואז קשה מאוד להוציאו.

בזוהר (ח“ב דף מ‘ ע“א) מובא ששאל ר“י את רשב“י: כיוון שחמץ מסמל את היצר הרע, מדוע אין עלינו לבערו כל השנה ולא רק בפסח? ענה לו: רשב“י: לכל דבר יש עת וזמן, ודווקא בזמן היציאה של עם ישראל ממצרים שהיא ההכנה לקבלת תורה נאסר השאר, וכפי שכתוב: ”בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה“. כלומר שתכלית יציאת מצרים הוא מתן תורה, השטן שהוא יצר הרע לא היה ניחא ליה שילמדו תורה, עד כדי כך שאומרים חז“ל שכשבא הקב“ה לתת את התורה לישראל. כי אם הקב“ה לא היה זורקו בשאול תחתית, היה השטן מקטרג ואומר: רבש“ע, אתה נותן להם כעת תורה אבל בעוד ארבעים יום הם יעשו את העגל - ואז אולי לא היינו מקבלים את התורה. אבל הקב“ה ידע שיעשו את העגל ואעפ“כ הוא זורק את השטן כדי של יקטרג. ולכן דווקא בזמן יציאת מצרים שאז קיטרג היצר הרע, יש את החיוב לבטל את החמץ והשאור המסמלים את יצר הרע.

פרפראות - טהרה תלויה בענווה - ”ויקרא אל משה וידבר ה‘“.

בזוהר הקדוש (במדבר קס“א.) מבואר, שמי שהוא זעיר (קטן) - הוא רב (גדול). ומי שהוא רב - הוא זעיר. כעניין שאמרו חכמים (ב“מ פה:): ”כל המקטין עצמו בעולם הזה, זוכה ונוחל העולם הבא“. זו משמעותה של האות א‘ זעירא, הקטנה, המלמדת על גדולת משה רבינו.

אך יש לשאול: מדוע גדלות משה נרמזה רק בתחילת ויקרא, ולא לפני כן?

יש להסביר זאת עפ“י דברי חז“ל על דיני הקרבנות שבראש ספר ויקרא: ” יבואו טהורים ויתעסק במעשה טהורים“ (תנחומא צו, סימ‘ יד). דווקא בפרשה זו, המורה לאדם כיצד להגיע אל הטהרה, יש מקום לרמוז על מידת הענווה, לומר לך: אדם המבקש להגיע לטהרה - קודם עליו להיות עניו. וזה נרמז בא‘ זעירא!

פרפראות - דרך הלימוד המועילה - ”ויקרא אל משה וידבר ה‘“.

רש“י ביאר: ”ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט.

למדנו מכאן: אדם שלומד תורה מתוך ספר ומבקש שתתקיים בידו, יפסיק מדי פעם את קריאתו, יתבונן בדברים בהלוך מחשבתו, כדי לשחזר את מה שלמד, וכך ידע, יבין, ילמד ויזכור את הדברים בצורה טובה ויסודית.