מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - ציווי על הזריזות

”צו את אהרן ואת בניו לאמר“.

”אין ’צו‘ אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום חסרון כיס“ (רש“י בשם תורת כוהנים ו‘, א‘)

עלינו להבין את הצורך בזירוזים של אהרן ובניו. אילו היה מדובר בבני אדם רגילים, או אפילו בכוהנים רגילים, היה יותר מובן הצורך לזרזם, בייחוד במקום שיש בו חסרון כיס. אבל כאן אנו עוסקים באהרן הכהן! האם באמת צריך משה לזרז את אהרן? האם צריך לומר לאהרן שלא יחשוש לחסרון כיס, וייעשה את קרבן העולה כמשפטה?! זאת ועוז, אפילו חסרון הכיס שיש בקרבנות אינו פוגע באהרן, שכן הוא רק המקריב את קרבן העולה, ואת דמיה משלם הבעלים. הרי שלאהרן עצמו אין שום הפסד אישי מכך.

המפרשים מסבירים, כי בעולה אכן יש הפסד לכהן, בשונה מקרבנות חטאת ואשם, באלו האחרונים מקבל הכהן את הבשר שנשתייר מהקרבן, ואילו קרבן עולה ניתן כליל לה‘, ואין לכהן אותו אלא העור.

אולם תירוץ זה קשה: הפסד זה אינו נחשב חסרון כיס, אלא לכל היותר מניעת רווח. האם יש חשש שמא אהרן הכהן יתרשל במלאכתו בגלל שיכול היה להרוויח רווח נאה יותר בעבודה אחרת?!

אלא צריך לומר כך: העולה הנזכרת בפרשה זו באה לכפר. לדעת רש“י העולה מכפרת על איסור עשה ועל לאו הניתק לעשה; במדרש כתוב, שהעולה באה לכפר על ”הרהור הלב“.

מעלתו של אהרן הכהן הייתה בכך שהוא חס על ממונם של אחרים, של אלו שצריכים להקריב קרבן עולה ככפרה על ביטול מצוה או על הרהור הלב.

אהרן, שהיה ”אוהב שלום ורודף שלום“, התפלא: כיצד יכול אדם להרהר בליבו, להתגאות, לבוא מתוך כך לעשיית איסורים, ועוד בסופו של דבר להגיע כתוצאה מכך לחסרון כיס? מתוך רחמים על בעל הקרבן ועל ממונו, היה חשש שירפו ידיו של אהרן הכהן כיוון שיחפש זכות על מביאי הקרבן שיהיו פטורים, והוא לא יעבוד בזריזות. כנגד זה מצווה התורה את אהרן שיזדרז במלאכת הקרבן.

מכל מקום רואים אנו כי כל גאווה - סופה חסרון כיס. לכן אמרה התורה: כיוון שהאדם נכשל בגאווה, יקריב את הקרבן בזריזות, כדי לכפר על גאוותו.

מכאן ילמד כל אדם: ”זאת תורת“ - יעסוק האדם בתורה וישבור את הגאווה שבליבו; ואם לאו, אם הוא עוסק בתורה - ”היא העולה“. תיקונו הוא שיביא קרבן עולה, הנשרפת באש, כדי לרמז לאדם שיושב בחושך ואש הגאווה יוקדת בו. כאשר יקריב הכהן את הקרבן ברשפי אש, שלהבת קודש ובהתלהבות, תתקן האש על המצווה את אש הגאווה.

פרפראות - לבישת בגדי הכהנים ומשמעותה

”ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו“.

”‘מדו בד‘ - היא הכתונת, ומה תלמוד לומר ’מדו‘? שתהא כמידתו. ’על בשרו‘ - שלא יהא דבר חוצץ בינתיים“ (רש“י בשם תורת כוהנים ו‘, ז‘).

מדוע יש להקפיד שהבגד של הכהן יהיה מתאים בדיוק למידת גופו? אומרים חכמי המוסר: רמז יש כאן לאדם. כאשר הוא בא לעשות מעשה מסוים, יבדוק אם הוא מתאים למידתו - היינו למעלתו ולדרגתו הרוחנית. אם המעשה אינו מתאים למידתו - לא יעשה.

כעין זה מצינו בגמרא: ”אמר מר עוקבא: אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הווה אכיל בשרא האידנא, לא הווה אכיל גבינה עד למחרת השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא אכילנא“.

מר עוקבא מעיד שאביו היה ממתין בין אכילת בשר לאכילת חלב עשרים וארב שעות, ואילו הוא עצמו ממתין רק כשיעור שבין סעודה אחת לאחרת. ומדוע, באמת, לא נהג מר עוקבא כאביו? אלא ידע מר עוקבא שמדרגתו הרוחנית שונה מזו של אביו; וכפי שהוא מעיד על עצמו, כי ”חלא בר חמרא“ - חומץ בין יין. לכן ידע לומר שחומרתו של אביו אינה מתאימה לדרגתו של הבן.