שיחות ומאמרים - ואכלתם לשובע וישבתם לבטח

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - ואכלתם לשובע וישבתם לבטח

”ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אתם וישבתם על הארץ לבטח. ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה“.

סוף הפסוק מקשר בין אכילה לשובע ובין ישיבה לבטח על הארץ. נראה שיש לתת טעם לקשר שבין שתי הברכות הללו.

הגמרא (גיטין ע‘.) אומרת: אוכל שליש, שותה שליש ומשאיר שליש, כדי שאם יכעס לא יינזק. כלומר, על האדם לאכול במידה, כדי שלא יבוא לידי כעס, ואז עלול להינזק מכמות המזון הרבה שאכל. עוד כותב הרמב“ם (הל‘ דעות פ“ד ה“ב), שאם האדם אוכל הרבה, הרי הוא מזיק למעיים כי הוא צריך כוחות פנימיים לעכל מה שאכל. אבל כשיש שלוה וישיבה לבטח בארץ, יכול האדם לאכול ולשבוע מפירות הארץ, ומובטח הוא שלא יתרגז ולא יינזק. משום כך: ”ואכלתם לשובע“, שכן: ”וישבתם לבטח עליה“.

עוד יש לפרש, בדרך כלל האדם זקוק לשמור על פירותיו ועליו לעשות גדר סביב שדהו לשם כך. אבל כאן הבטיחה התורה: ”וישבתם על הארץ לבטח“ - לא יהיה צורך בשמירות הללו, כי יהיה כאן נס כפול, נס בתוך נס: מחד, יהיה לכם יבול רב, ”ואכלתם לשובע“, ובכל זאת ”וישבתם לבטח עליה“ - תוכלו להיות בטוחים, ללא צורך בשמירה, כי האדמה תשמור עליכם.

באופן אחר מבאר רש“י את ברכת השובע שבפירות השביעית. וכך הוא כותב (עפ“י תורת כהנים כ“ה, ל“ו): ”‘ואכלתם לשובע‘ - אף בתוך המעיים תהא בו ברכה“. הברכה במזון תהיה שאדם אוכל קמעא, והמזון מתברך בתוך מעיו. כך פירש רש“י גם את הפסוק: (דברים י“א, ט“ו) ”‘ואכלת ושבעת‘ - שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים“.

ואכן, את ברכת התורה, שהארץ תעשה בשישית תבואה לשלוש שנים בגין שנת השמיטה, הסביר ’אור החיים‘ הקדוש, שאין הכוונה שתהיה כמות משולשת של פירות תבואה, אלא שהכמות השנתית הרגילה תתברך ותספק לשלוש שנים.

לפי הסבר זה אפשר לפרש כך את הקשר בין ברכת השובע לברכת הישיבה לבטח: ”ואכלתם לשובע“ - יאכל האדם מעט ויהא לו לשובע המעט שאכל, ואזי, -“תשב לבטח“, ולא תצטרך מחסנים לאוצר תבואה ופירות לשמור אותם.

וההבטחה המיוחדת הזאת אינה אלא ”עליה“ - דווקא בארץ ”אשר עיני ה‘ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה“. כך אנו מברכים על פירות אלו: ”לאכול מפריה ולשבוע מטובה“ - לאכול מפירות הארץ הקדושה מעט, ואף על פי כן - נשבע מטובה.

פרפראות - קץ הגלות והגאולה

”ואם לא מצאה ידו די השב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו“.

את הפסוק הזה מבאר בעל ’אור החיים‘ הקדוש באופן הבא: ”אם יראה האדון ב“ה כי אין כוח בעם לסבול חבלים עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש, ואפס בהם כוח הסבל - ’והיה ממכרו עד שנת היובל‘ - שהוא זמן המוגבל לגאולה בעיתה, ואז: ’ויצא ביובל ושב לאחוזתו‘ - כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים, ח“ו“.

כלומר, ישנם שני מועדים לגאולתם של ישראל. ישנה גאולת ”בעיתה“ ויש גאולת ”אחישנה“ (עיין סנהדרין צ“ח:). אם יהיו כל עם ישראל קדושים וראויים לגאולה, אזי נזכה לגאולת ”אחישנה“. אך אם יארכו הימים ועם ישראל לא יהיה במדרגתו הראויה, נגיע לקץ הגלות ולזמן הגאולה של ”בעיתה“, שבה כל עם ישראל ייגאלו, אפילו יהיו כולם רשעים גמורים, ח“ו.

אנחנו נושאים עינינו לשמים ומתחננים שלא נצטרך לחכות לזמן הגאולה של ”בעיתה“, אלא לגאולת ”אחישנה“. אנו מתפללים שהקב“ה ינהג עמנו במידת הרחמים, ושנהיה ראויים לפניו להיות במדרגה שבגינה נזכה ל“אחישנה“, שאין צורך שכל ישראל יהיו צדיקים, אלא די ברובם כדי שנזכה לגאולה זו.