מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - כח הדיבור

”איש כי ידר נדר לה‘ או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו...“.

יש נדר שהוא בין אדם לחברו כגון שנדר או נשבע שייתן לחברו מתנה; ויש נדר שהאדם נודר בינו לבין עצמו כגון שנדר: ’היום לא אוכל מאכל פלוני‘ או: ’לא אוכל מאכל אלמוני‘.

יש נדר של קדושה, כגון שנדר לתת להקדש או לצדקה. בנדר מסוג זה, בזמן שבית המקדש היה קיים לא היה צריך להוציא מהפה את ההתחייבות, די היה במחשבה כדי שהנדר יחול, בבחינת: ”וכל נדיב לב עולות“.

ולכאורה יש לשאול: בנדר של קדושה ובנדר שבין אדם לחברו אפשר להבין מדוע חלה על הנודר החובה של: ”ככל היוצא מפיו יעשה“. אבל אם נדר אדם בינו לבין עצמו, מדוע יש חובה לקיים את הנדר? הלא אין הדבר נוגע לאף אחד אחר!

רואים מכאן את מעלת דיבורו של האדם. אכן, כתוב,: ”ויהי האדם לנפש חיה“, ואונקלוס תרגם: ” לרוח ממלא“ - לאדם מדבר. ישנם הבדלים בין האדם ובין החיות והבהמות, אבל השוני העיקרי בניהם הוא שלחיות אין כוח דיבור. האדם הוא בחיר היצירה, ויתרונו מתבטא דווקא בכוח הדיבור שלו.

כתוב בירושלמי (שבת פרק א‘ הלכה ב‘), שרשב“י אמר, שהיה צריך להיות לאדם שני פיות: באחד להתפלל וללמוד תורה, והשני לשאר צרכיו הפרטיים. אמנם מסקנתו של רשב“י היא שדי לו לאדם בפה אחד, הלא גם עליו אין האדם יכול להתגבר, ואילו היו לו לאדם שני פיות היה מנצל את שניהם לדברים בטלים.

כתב ה‘אור החיים‘ הקדוש בפרשת פינחס: ”ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו, כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש. כי אין קדושה כקדושת התורה, ולכך אסור לדבר בו אפילו דברי חול, הגם שאין בהם דברים האסורים, עיי“ש.

לכן אדם שנודר או נשבע - הרי הוא משתמש בכוח האדיר שניתן לו, הוא כוח הדיבור. ואין רצונו של הבורא יתברך שהאדם בכוח זה לחינם. לכן לא רק כאשר יש בנדרו של האדם השלכה לגבי חברו או לגבי עניינים של קדושה עליו לעמוד בדיבורו; אלא גם אם נדר בינו לבין עצמו, עליו לקיים נדרו.

נדר ושבועה עושים רושם, ואם דיבר - חייב לקיים, הן נדרי מצוה והן נדרי חול. יזכור האדם את מוצא פיו ולא ישנה, שכן אם ישנה הוא עלול להתרגל שלא לקיים את דברי עצמו, ומתוך כך יבוא לשנות גם בדברי קודש.

פרפראות - עיקר וטפל

”גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו“.

הנה בני גד ובני ראובן אמרו: ”גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו“ - הקדימו הצאן לטף; אבל משה רבינו עונה להם: ”בנו לכם ערים לטפכם, וגדרות לצאנכם“ - הקדים הטף לפני הצאן.

וכך דייקו חז“ל במדרש רבה: ”‘לב חכם לימינו‘ - זה משה; ו‘לב כסיל לשמאלו‘ - אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו ממונם יותר מן הנפשות, שהם אומרים למשה: ’גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו‘; אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר תחילה, ’בנו לכם ערים לטפכם ואח“כ גדרות לצאנכם‘“.

יש ללמד סניגוריה על בני גד, שהם התכוונו לטובה. הרי הם היו גבורים, ולא חששו. לכן אמרו ”נבנה גדרות לצאן“, כדי שלא יברחו, אבל טפנו אינם זקוקים לגדרות.

ואף ע“פ כן שינה משה את הסדר ואמר להם: אל תאמרו כך, שלא יגידו עליכם שממונם חביב עליכם יותר מטפכם.

בדרך רמז יש לומר, שמשה רבינו בא ללמדם: קודם עליהם לדאוג לטף, שיקבלו חינוך טהור כנגד ‘תבנו ערים‘ לתורה וחינוך, ורק אח“כ ‘גדרות לצאן‘ כדאגה לשאר הדברים.