מפרשת השבוע – "נזורו אחור"

מפרשת השבוע – "נזורו אחור"

ההפטרה השלישית מהפטריות "תלתא דפורענותא", הנקראות בשלושת השבועות שלפני תשעה באב, נקראת מספר ישעיהו (פרק א'), "חזון ישעיהו", ועל שם ההפטרה נקראת גם השבת שלפני תשעה באב בשם "שבת חזון". בהפטרה זו מוכיח הנביא ישעיה את עם ישראל על עוונותיהם, אשר בגינם נחרב הבית.

מספרים על איש אחד שהמלך היה אוהבו אהבה ללא גבולות, ומרוב אהבתו היה מרעיף עליו אהבה ומתנות ללא גבול, וברוב חיבתו נתן לו כובע עטרת לראשו, ובו היה אות המלכות וחותם המלך, ובכל עת אשר יחפוץ להיכנס לארמון המלך יהיה הכובע לאות וסימן כי הוא רשאי להיכנס ללא בדיקת שומרים.

יום מן הימים פגש את אותו האיש כובען, אשר היו באמתחתו כובעים מכל הסוגים והצבעים, ראה הכובען את אותו האיש כאשר כובע המלך חבוש לראשו, והחל לשכנעו לזרוק את הכובע המרופט ולרכוש כובע מהודר אותו יחבוש לראשו למען יראה הדור בלבושו כיאה לאוהבו של מלך, האיש התם אכן שוכנע, זרק את הכובע עם אות המלך לאשפה, והחל לחבוש כובע מהודר, וצעד ברחובה של עיר בהוד והדר.

דא עקא כאשר נקרא לבא אל המלך, ובא להיכנס בשערי הארמון, החלו השומרים לבדקו ולפשפש בכליו, והאיש החל לצעוק ולצווח מדוע בודקים בכליו והלא הוא אוהבו של מלך, ורשאי לבא בכל עת, ומששמע המלך את הדבר, הבין פשר הבעיה, ומיד החליף את כובעו החדש בכובע מבית המלכות, בו יוכל להיכנס בכל עת ללא חקירה ודרישה. כך נכנס אל בית המלכות והיה מבקר את המלך באהבתו אותו. ועל אף ששמע המלך שאוהבו זרק את הכובע לאשפה, מחל וסלח לו ושוב נתן לו כובע חדש יפה ומשובח מן הראשון .

אך שוב ביום מן המים עבר כובען נוסף עם כובעים יפים ומשובחים יותר מן הראשון ושוב הניאו מלחבוש כובע מרופט ומוזר ושכנעו לחבוש כובע מהודר יותר, כך יראה כאדם חשוב ומכובד וגם המלך ישמח בכובעו, והאיש שעה לעצתו, השליך את הכובע לאחור ורכש כובע חדש ומהודר מן הראשון.

בפעם השנייה כאשר בא אוהב המלך להיכנס לארמון, תפסו המלך והענישו עונש חמור על שזרק בפעם השנייה את הכובע והיה אוהבו של מלך מצטער על מעשיו ובוכה ומתחנן למלך שיכניסו לביתו, אך המלך לא קבלו כבשנים קדמוניות, אלא פתח לו חלון קטן כדי שיוכל לראותו משם, ועוד בנה לו חדר שרק שם יוכל להיפגש עמו.

הנמשל הוא עם ישראל שהקב"ה אוהב אותנו ובחר בנו מכל האומות, ונתן לנו את בית המקדש הנקרא "עטרת ראשנו", שדרכו כל התפילות היו מתקבלות ללא כל מניעות, וכל זמן שהיה קיים כל השפע הה יורד לעולם, אך באו הגויים ושכנעו אותנו ללכת אחרי עבודה זרה ולזרוק את הנזר והעטרה, וכפי שמוכיח הנביא ישעיה בהפטרת השבת: "עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור" (פסוק ד'), דהיינו זרקו את הנזר לאחור עזבו את הקב"ה ונאצו את שמו, והקב"ה מחל וסלח ונתן לנו מקדש נוסף יפה מן הראשון, אך גם אותו זרקנו ומאסנו ובחרנו ב"כובע אחר", ללכת אחר שרירות הלב במעשים רעים ובשנאת חינם, ובפעם השנייה גירשנו הקב"ה מעל אדמתנו ונתן לנו את הכותל המערבי בבחינת "מציץ מן החרכים" ובתי כנסיות ובתי מדרש שהם מקדש מעט.

ועל אותו כתר נזר ועטרה אנו בוכים ביום תשעה באב "נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו" (איכה פרק ה' פסוק ט"ז). אוי לנו על העטרה שנפלה מראשנו, היא בית המקדש. ואוי "נא" לנו. שכשהיה המקדש קיים, היה הכול בשפע רב ותפילותינו היו מתקבלות ללא מניעות, אך מיום שחרב צריך הרבה יותר תפילות ולהרבות באמירת "נא", גם על ה"נא" הזה שנגרם לנו צריך לבכות כי חטאנו.

ומהרה נזכה לבניין בית מקדשינו ותפארתנו!

שבת שלום

הרב כפיר ברוך מבורך דדון