פנינים רעיונות ומאמרים על ההגדה של פסח

ממעיינה של תורה – פנינים רעיונות ומאמרים על ההגדה של פסח

”חכם מה הוא אומר“, ויש לדייק מ“ט הוציא עצמו מהכלל באומרו אשר ציוה אתכם. ואעפ“י שכתבו המפרשים שזה לא נראה כמוציא מהכלל כיון שכבר הכניס עצמו בכלל באמרו ה‘ אלוקינו, מ“מ מה היה המקרא חסר אלו אמר אותנו במקום אתכם. גם שאלתו איננה שאלת חכם לפרש לו כל העדות והחוקים והמשפטים בפעם אחת, כאילו ביקש לידע את כל התורה על רגל אחת. וגם התשובה אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אין לו שחר.

אבל יראה כי הבן לא שאל על תורה שבכתב כלל, כי היא כרוכה ומונחת בקרן זווית, אבל עיקר שאלתו על הוספת חז“ל תוספת מרובה על העיקר, מהן גדרים ומהן מנהגים של ישראל, ובפרט בעשיית הפסח ואכילתן, ומנהגי לילה זאת כי רבה, ובתורה ימצא רמז מעט לכל אלו. ואין שאלתו מה העדות להודיעם כולם, דזיל גמור, אבל שאלתו מה העדות מה טיבם ומה חומר או כוח יש בהם, כמו וראיתם את הארץ מה היא, ועל כן דקדק לומר אשר ציוה אתכם דווקא, כמו ואותי ציוה ה‘ בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים, שהקב“ה ציוה את חכמי הדור שהם יעשו ויחדשו חוקים ומשפטים לפי הנראה בעיניהם לעשות סייג לתורה, ושאל מה טיבם וכוח אותם החוקים וכ“ו. ואף אתה אמור לו שאין שום הפרש בין עיקר חייבי כריתות שבתורה לדקדוק של סופרים, שהעוברים עליהם חייבים מיתה, וזה שאמר כהלכות הפסח כן הוא אין כן הוא אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן, ר“ל כחומר עיקר הלכות הפסח שהוא המונע מעשות הפסח הוא בכרת, או האוכל בטומאה ופיגולו ונותר ממנו ואוכלו וכדומה, כן הוא ממש הדקדוק הקל הזה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

(מתוך הגדה של פסח חתם סופר)

==============================

“אנוס עפ“י הדיבור“, פירש רש“י מדלא כתב ויבא. ואף על גב שדרך הכתוב לייחס ביאת מצרים בלשון ירידה כמו שנאמר אל תרד מצרימה וכיוצא, מכל מקום אשכחן נמי לשון ביאה כמו שנאמר הקריב לבא מצרימה, הבאים מצרימה, והיכא דאיכא למדרש דרשינן. והכלבו והארחות חיים כתבו מדלא כתיב ויצא, ואפשר שהוא טעות סופר וצריך לומר ויבא. ורשב“ם פירש ממה שאמר לו הקב“ה אל תירא מרדה מצרימה, נמצא שמוכרח לירד עד שאמר לו אנכי ארד עמך. וכן כתב הרב אבודרהם. עיין שם. וראיתי בספר ישועה בחסד לאברהם שנתפלא דאיכא נשמע ממילת וירד שירד בעל כורחו ובאונס. הלא לא נאמר הורד מצריימה. וכבר מבואר גלאו ממשמעותיה דריש אלא משינוי או ממקרא אחרינא דאל תירא. והרב אהלי יהודה סדר תבא כתב דבפסיקתא מסיים הכי, אניס על פי הדיבר שנאמר כי גר יהיה זרעך ור“ל לומר דלקיים הגזרה נתגלגל הדבר ע“י יוסף ונאנס לרדת.

(הגדה של פסח הרב חיים הכהן זצ“ל)

===========================

”ואמר לך בדמיך חיי“, נתן להם הקב“ה שתי מצוות, דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בם כדי שיגאלו. מיד לאחר שנצטווו בני ישראל במצרים על הקרבת הפסח - בראש חדש ניסן - נאמר: ”וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציוה ה‘....“. שאלו חז“ל: וכי כבר עשו? הלא עשייתם לא החלה אלא כמה ימים לאחר מכן - בי‘ בניסן. והשיבו: אלא משקבלו עליהם לעשות, מעלה עליהם כאילו עשו. כלומר, לא המעשה הנעשה בפועל הוא אשר יקרא בשם עשייה, אלא ההחלטה הברורה והשלימה לעשות, היא היא העשייה. אכן, אם התורה באה ללמדנו רק את ערכה של ההחלטה הנחושה והמוחלטת, שבה בלבד יש ערובה לקיום רצון השם, מדוע כינתה זאת בלשון עשייה? הרי גם לאחר הקבלה החזקה ביותר, עדיין עומדת בפני האדם העשייה עצמה, שלכאורה היא עיקרה ותכליתה של הקבלה.

אלא באה התורה ללמדנו, שכל עשייה שהיא, ואף עשיית מצוות, לעולם אינה נחשבת עשייתו של האדם. הקב“ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. העולם נוצר מאין, ואף לאחר שנוצר, כולו ‘אין‘, אלא שהיצירה מתמדת ברצון הבורא בכל יום ויום. לכן הזהירה אותנו התורה ממחשבת כוחי ועוצם ידי - זכור והבן שאין אתה עושה את המעשה, כי אם ה‘ הוא הנותן לך כוח לעשות חיל. הדברים אמורים בכל עשייה אנושית, אף בעשיית רצון השם. כמאמר חז“ל הכל בידי שמיים - לא יוכל האדם לייחס לעצמו אף נקיפת אצבע קטנה, חוץ מיראת שמים - רק הבחירה היא בידי האדם. לפיכך, במושגי התורה, העשייה האמיתית של האדם היא הקבלה ההחלטית לשמוע לדבר השם. לאחר הקבלה, תבוא הפעולה הקרויה בפינו מעשה, והיא מבררת ומגלה על ההחלטה, האם הייתה שלימה. שכן אדם שלא ביצע את אשר קיבל על עצמו והחליט לעשות, הרי גילה בזה כי החלטתו לא הייתה החלטה שלימה, ובחירתו לא הייתה אמיתית.

(הגר“ם חדש)

==============================

”רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ“ך עד“ש באח“ב“, תימה מה סימן נתן רבי יהודה, וכי אין אדם יודע לקח מכל תיבה אות אחת ולעשות סימן? אלא לא בא רבי יהודה אלא לתן הסימן של חשבון המכות שלקו על הים, שרבי יוסי אומר: חמישים מכות, ורבי אליעזר אומר: מאתים, ורבי עקיבא אומר: מאתים וחמשים, ובין הכן עולה חמש מאות. וכן דצ“ך עד“ש באח“ב עולה חמש מאות ואחת, והאחד כנגד אצבע אלוקים היא שנאמר במצרים. ולכן נתן סימנים להודיע שבכולן לקו. ויש אומרים לפי שבתהילים אינם סדורים המכות כמו שהם סדורים בפרשה, לפיכך נתן רבי יהודה סימן, להודיע שסדר הפרשה עיקר. ויש אומרים כי דצ“ך היו ע“י אהרן, עד“ש ע“י שניהם באח“ב - בא“ח ע“י משה, ומכת בכורות ע“י הקב“ה. ויש אומרים כי דצ“ך הם מכות הארץ, עד“ש מכות מקריות, באח“ב מכות האוויר, ושיתף מכת בכורות עם באח“ב לפי שאין בן זוג.

( הרה“ג עובדיה יוסף זצ“ל הגדה של פסח)