מפרשת השבוע – ציפור הקוקייה - העושר וחינוך הילדים

מפרשת השבוע – ציפור הקוקייה - העושר וחינוך הילדים

ציפור הקוקייה יוצאת דופן משאר חברותיה בעלות הכנף, היא איננה בונה קן, ואיננה מגדלת את אפרוחיה, ובמקום זאת היא מטילה ביצים בקיני עופות זרים וציפורים אחרות מגדלות את גוזליה. והקב"ה ברוב חסדיו הדואג לכל ברואיו, יצר את כל התנאים שיעניקו לגוזלי הקוקייה את הטיפול הנחוץ, הקוקייה מטילה את ביציה בקן של צפור קטנה ממנה, כך היא מבטיחה שגוזליה יהיו גדולים וחזקים יותר מאפרוחי "בעלת הבית", ולא יקופחו ביחס ובמזון, הקוקייה גם בוחרת קן שיש בו כבר ביצה אחת או יותר, היא אוכלת את אחת הביצים שמצאה ומטילה במקומה ביצה משלה, כך נשאר בקן אותו מספר ביצים, והחילופים אינם מעוררים תשומת לב, הקוקייה גם מטילה את הביצים בשעות בוקר מוקדמות, בזמן שהציפורים עסוקות בחיפוש מזון, והציפורים המארחות אינן מבחינות בביצי הקוקייה, למרות השוני, וכשבוקעים הגוזלים, היא מטפלת בכולם במסירות, ולפעמים אף מפלה את גוזלי הקוקייה לטובה, בגלל התפתחותם המהירה. ולעיתים גוזל הקוקייה מגרש את שאר האפרוחים ונשאר לבדו עם אמם החורגת (נפלאות הטבע ח"א עמ' 173).

בהפטרת השבת מוכיח הנביא ירמיהו את העם: "קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" (ירמיהו פרק י"ז פסוק י"א). רש"י מפרש הקורא היא ציפור הנקראת קוקייה. (לעזי רש"י).

רבותינו פירשו וביארו את פסוק זה, שדרך התרנגולת ושאר עופות המגדלות אפרוחים, כאשר עוברות ליד אפרוחיה, מיד הם הולכים ובאים אחריה, כי הבן מכיר את אמו לבא אצלה, והיא איננה צריכה לשרוק להם בכדי לאספם. ולעומת זאת הקוקייה, שלא טרחה ולא גדלה את האפרוחים, אם תקרא לאפרוחיה, לא יבואו, ויברחו ממנה, כי לא גדלה אותם.

וכך הוא בממון, כאשר אוסף אותו ביושר, אין צריך שמירה ולא טרחה, כי קניין כספו הוא, ולא כן כאשר עשהו שלא ביושר תמיד צריך לשמרו ולבסוף גם עזבו, ולא יועיל מה ששמר.

ולפי האמור יש להוסיף ולבאר את הפסוק באופן זה, "קורא" היא ציפור הקוקייה, שקוראת ומצפצפת בקולה, מה טעם יש לה זמן לצפצף ולקרא. הטעם הוא משום ש"דגר ולא ילד", הקוקייה דוגרת על הביצים להטיל אותם בקן אחר, ולא דואגת לבקיעתם ולהתפתחותם, אלא מטילה הדבר על ציפורים אחרות, ויש לה פנאי וזמן לצפצף ולא לדאוג לחינוך ילדיה.

וממשיך הנביא ואומר שמי שאיננו דואג לחינוך ילדיו, אפילו אם הבן יצליח בבוא העת, סופו של בן כזה לא מחונך לעשות עושר ולא במשפט, כדוגמת אותו גוזל קוקייה המנשל את האפרוחים מקנם, ולבסוף גם לאבד את כספו בחצי ימיו, בבזבוזי הבל ובשטויות, ואותו הבן באחריתו יהיה נבל ומושחת במידות רעות ובגזל. והכל ממה התחיל? ממה שלא טרח ודאג לחינוך בניו. ודבר פלא הוא שהקוקייה מנחילה את הטבע לגזול קינים של עופות אחרים, אף על פי שלא גדלה אותם ולא חנכה אותם, והדבר עובר בירושה באופן טבעי, כך הדבר גם בחינוך, אם האב או האם אנשים טובים, ממילא הדוגמא האישית בחינוך פועלת באופן טבעי.

ויהי רצון ונזכה "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך".

שבת שלום

הרב כפיר ברוך מבורך דדון