”ויאמר לכו עבדו את ה‘ רק צאנכם ובקרכם

מדברי הרב מ

רדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - אשרי האדם העמל בתורה

”ויאמר לכו עבדו את ה‘ רק צאנכם ובקרכם יצג גם טפכם ילך עמכם. ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלות ועשינו לה‘ אלוקינו. וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו... ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה‘ עד באנו שמה“.

פרעה רוצה שהמקנה יישאר במצרים, ומשה רבינו מתעקש שעם ישראל ייקח עמו את כל המקנה משום ש“אנחנו לא נדע מה נעבוד את ה‘“. בוויכוח זה רואים אנו יסוד גדול בעבודת ה‘: פרעה רוצה להגביל את בני ישראל בעבודת ה‘ שלהם, לתת קצבה לעבודתם. לכן דורש: ”רק צאנכם ובקרכם יוצג“. אך משה רבינו עונה לו שבעבודת ה‘ אין הגבלה ואין סוף, תמיד יש מקום לעליה ולהתקדמות. ייתכן שנצטרך בהמות נוספות על מנת לעבוד את ה‘. לכן הוא עונה לפרעה: ”וגם מקנינו ילך עמנו לא תישאר פרסה“.

יסוד זה בעבודת ה‘ רואים אנו גם אצל יעקב אבינו. חז“ל אמרו עליו שהוא ביקש לישב בשלווה. חשב יעקב אבינו שהוא כבר בגדר של ”ולבי חלל בקרבי“ (ראה ע“ז ד:), כלומר שהרג את היצר הרע. הרי הוא התגבר כבר על עשיו, על לבן ועל שרו של עשיו; עתה בוודאי לא יבוא היצר הרע להסיתו. אך אומר לו הקב“ה: בעולם הזה אין לישב בשלווה. כאשר אדם יושב בשלווה קופץ עליו היצר הרע ומבקש להכשילו.

על האדם להיות בעלייה מתמדת, ללא עצירה וללא הגבלה. כך הוא גם בלימוד תורה. חז“ל מתארים (מדרש משלי‘), שכאשר אדם עולה לדין שואל אותו הקב“ה על לימודו: אם עסק בחמישה חומשי תורה - הוא נשאל מדוע לא עסק באגדה; אם עסק באגדה - הוא נשאל מדוע לא עסק בתלמוד; אם עסק בתלמוד - נשאל האם ”צפה במרכבה“, האם למדת את סודות התורה?

כל מה שיעשה האדם בתורה, בקדושה, במצוות וביראת שמים - תמיד הוא יכול להוסיף עליהם כהנה וכהנה. וכדברי הגמרא: ”תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין - חכמה נתווספת בהם, שנאמר: ’בישישים חכמה ואורך תבונה‘“.

לכן נפסקה ההלכה בשלחן ערוך: עוונות שהתוודה עליהם ביום הכיפורים שעבר ולא שנה עליהם - אפילו הכי יכול לחזור ולהתוודות עליהם“, ואין בזה בגדר של ”ככלב שב על קיאו“ (ראה יומא פ“ו וברמב“ם פ“ב מהל‘ תשובה ובב“י סי‘ תר“ז). זאת משום שכאשר אדם עולה בקדושה במהלך השנה, הרי שהתשובה של השנה שעברה הייתה מועטת יחסית לתשובה של שנה זו. רק בשנה זו היטיב להבין מהו הערך של המצווה ומהי המגרעת של העבירה; ועל ההבדל שבין הכרתו וידיעתו של השנה הזו לבין אלו של השנה שעברה צריך לעשות תשובה. כך ביאר בעל ה‘בן איש חי‘.

אדם לעמל יולד: ”זכה - הוא עמל בתורה, ואם לא זכה - הוא עמל בארץ; אשריו לאדם שהוא עמל בתורה“ (ב“ר י“ג, ז‘). אם אדם זכה להבין שהוא צריך לעמול בתורה - אשריו שהוא עמל בתורה, זו הזכות הגדולה שלו!

על האדם מוטלת החובה להמשיך ולהתעלות ללא הפסקה וללא מנוחה, ”עד בואנו שמה“, עד בואו של האדם לעולם שכולו ארוך ושכולו טוב. רק אז: ”ושם ינוחו יגיעי כח“. שם יראה האדם בעיניו מהי ערכה של מצוה קלה שעשה בעולם הזה, וכמה עצום ורב השכר השמור עבורה. כלשון הפסוק (תהלים ל“א, כ‘): ”מה רב טובך אשר צפנת ליראיך“. בעולם הבא לא יוכל לקיים מצוות, לכן, ”שם ינוחו“.

פרפראות - גירוש ישראל ע“י פרעה - ”ויחזק ה‘ את לב פרעה ולא אבה לשלחם“.

באופן טבעי, אדם הנולד במקום מסוים וגדל שם, קשה לו לעזוב את מקומו; ואם יעזוב יהיה קשור בלבו ובנפשו למקום הולדתו, בבחינת “חן מקום על יושביו“ (סוטה מ“ז.).

מגלגל הגלגולים ומסובב הסיבות, ה‘ יתעלה ויתברך שמו לעד, גלגל שיתהפך לב פרעה, שבתחילה ”ולא אבה לשלחם“, ולבסוף גירש את ישראל: ”קומו צאו“, ”כי גורשו ממצרים“. וכל כך למה? כדי שארץ מצרים תימאס על בני ישראל ולא יחפצו לחזור אליה עוד לעולם.