”בבאם אל אהל מועד ירחצו ולא ימתו“

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - מעלת הרחיצה מהכיור

”בבאם אל אהל מועד ירחצו ולא ימתו“.

”ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימת

ו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם“.

”‘ולא ימותו‘ - לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידיים ורגליים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל“ (רש“י)

רש“י העמיד את שני המקראות המחייבים רחיצת ידיים ורגליים בשני אופנים: האחד - ”בבואם אל אוהל מועד“, בביאה של הכהן אל אוהל מועד פנימה יש לרחוץ במים; והשני - ”ורחצו“, כאשר מקריב הכהן על המזבח החיצון אשר בחצר.

על רחיצת הידיים והרגליים מהכיור אמרה התורה: ”והיתה להם חוק עולם“. ויש לבאר: מדוע כונתה מצוה זו בשם ”חוקה“?

בעל ’אור החיים‘ הקדוש מבאר, שאף שהכהן טובל במקווה קודם עבודתו, מכל מקום הוא חייב לרחוץ את ידיו ואת רגליו מהכיור, וגזירת הכתוב היא לחייבו ברחצה זו אף שכבר טבל.

ויש להוסיף, הנה הגמרא בזבחים (י“ט:): אומרת שברחיצת ידיים ורגליים של הכוהנים היו רוחצים בתחילה יד ימין ורגל ימין ואחר כך יד שמאל ורגל שמאל, לקיים את דברי הכתוב: ”ורחצו ידיהם ורגליהם“. אפשר לומר שמשום כך נקראת מצוה זו ”חוק“, שהרי אפשר היה גם לרחוץ את הידיים בפני עצמן ואת הרגליים בפני עצמן, ומדוע יש צורך לרחוץ באופן של יד ורגל, יד ורגל? אלא זו גזירת הכתוב, ולכך נכתבה בדרך של ”חוק“.

לאור זאת, צריך להבין את המעלה הגדולה שיש בכיור. מדוע חויבו הכוהנים לרחוץ את ידיהם ורגליהם דווקא בו, ואף אם כבר טבל הכהן, מכל מקום מחויב לרחוץ דווקא מהכיור?

רש“י (להלן ל“ח, ח‘) מבאר את הפסוק: ”ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד“, וזו לשונו: ”בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב“ה: קבל! כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבים במצרים...“ עי“ש.

בתוספת הסבר כתב רבי אברהם אבן עזרא, כי הנשים הללו מאסו בתאוות עולם הזה, ובאו ועמדו לשמוע תורה בפתח אוהל מועד. אמר לו הקב“ה למשה רבינו: נשים אלו צדקניות הן, מאסו בתאוות עולם - קח מהן.

גם נכהן הגדול שהיה טובל חמש טבילות ביום הכיפורים, היה צריך לקדש ידיו ורגליו מהכיור עשר פעמים בו ביום, וכדברי חז“ל: ”קידוש לפשיטה וקידוש ללבישה“ (משניות יומא פ“ג מ“ד). אמנם מובא, שברחיצת ידיו ורגליו של הכהן הגדול בכיור ביום הכיפורים, היה מושך קדושה על כלל ישראל, ולכן אין זה רק בגדר רחיצה בלבד, אלא נקרא קידוש ידיו ורגליו.

עוד יש לזכור בעניין הכיור העשוי מהמראות הצובאות, מה שאמרו בעלי המוסר, שכשם שה“מראה“ מראה לכל אדם אם הוא יפה או מכוער, כך הכיור מראה לכל אדם אם הוא יפה או מכוער במעשיו וברוחו.

כאשר הכוהנים עמדו מול המראה, מול הכיור, ”לא מתו“ משום שעשו חשבון נפש על מעשיהם.

פרפראות - הכרה בהנהגת ה‘ אחר מעשה

”וראית את אחורי ופני לא יראו“.

הנהגת השכינה נסתרת מעיננו, ובשעת מעשה אין אנו יכולים לדעת מהי כוונת עילת העילות ומסבב הסיבות. רק לאחר המאורע ניתן לראות ולהבין היאך כל הפרטים הצטרפו זה לזה בהנהגה הכללית.

יש לרמוז זאת בפסוק: ”וראית את אחורי“ - דהיינו שלאחר מעשה תבין. ועם כל זה, גם לאחר מעשה, לא כל אחד זוכה להבין ואיננו יכולים להבין את כל העניינים וטעמיהם.