”זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ“

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - לימוד מוחשי הלכה למעשה

.

מובא בחז“ל (ויקרא רבה י“ג, ג‘) שכאשר משה רבינו לימד את עם ישראל הלכות טריפות, זימן לו הקב“ה את כל סוגי החיות, והראה להם כל חיה ובהמה באופן מוחשי, שנאמר: ”וזאת החיה“.

מכאן למדנו שיש ללמוד וללמד כל הלכה באופן מעשי ובהמחשות. כאשר אדם אינו

לומד את ההלכות באופן מוחשי ומעשי, הוא עלול לעיתים להגיע לידי מכשול,

וכפי שנראה מהמעשה הבא. הרה“ג חכם אברהם רפול זצ“ל היה בקי עצום בש“ס.

אפשר לכנות אותו ”ש“ס חי“. הוא סיפר על יהודי אחד, שהיה השוחט של תושבי

שכם (בזמנו היה שם ישוב יהודי קטן). מידי פעם הוא נהג להביא לעיר כבשים ועגלים

לשחיטה. פעם אחת לא מצא כבשים ועגלים, וקנה במקום זה גמל קטן. שחט אותו,

ומכר את בשרו ליהודי שכם שלא הבחינו בהבדל. היה בניהם יהודי אחד, רשע מומר שלא שמר כשרות, והכיר את טעמו של בשר הגמל. הוא הבחין שאין הבשר דומה לבשר כבש או עגל, וזיהה שמדובר בבשר גמל. מיד פנה לאותו שוחט ושאלו: כיצד אתה נותן ליהודים בשר גמל?! השיב לו אותו יהודי בתמימות: הרי אין בכך שום בעיה! שכן בפרשת שמיני נזכר הגמל כבעל חיים טמא - ”אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואת הארנבת...“, אבל הוא מוטעם בטעם גדול, מכאן שהתורה אסרה דווקא גמל גדול, אבל גמל קטן - לא נאסר... סיפר חכם אברהם רפול זצ“ל, שלקחו את אותו השוחט לבית הכנסת ’רבן יוחנן בן זכאי‘ והלקוהו על מעשהו. התחיל השוחט לצווח: מה אתם רוצים ממני? כך לימד אותי רבי! אמרו לו: כיון שרבך כבר נפטר ואי אפשר להענישו, עליך לקבל גם את עונשו.

שיחות ומאמרים - ”אשר לא תאכל“ - סיום בדבר טוב

”להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת לבין החיה אשר לא תֵאָכֵל“.

חז“ל אומרים בכמה מקומות, שצריך להתרגל לסיים בדבר טוב. אם כך יש לשאול: מדוע פרשתנו מסיימת בדבר שלילי: ”להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל“? היה צוריך לנסח את הפסוק בצורה הפוכה: ”בין החיה אש לא תאכל ובין החיה הנאכלת“!

יש ליישב זאת עפ“י הגמרא ביומא: ”ההיא עוברה דארחה (אשה הרה שהריחה של אוכל בעיצומו של יום הכיפורים והתאוותה מאוד לאכול). אתא לקמיה דרבי (לשאול אותו מה דינה). אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא (אמר להם ללחוש באוזנה שיום כיפור היום - כדי שישמע העובר). לחושו לה ואילחישא (לחשו לה, ותאוותנ נסתלקה). קרי עליה :’בטרם אצרך בבטן ידעתיך... נפק מינה רבי יוחנן (אותו עובר שנכנע להלכה יצא ממנו רבי יוחנן). ההיא עוברה דארחה (אשה אחרת שהייתה בהריון שהריחה ריח של אוכל והתאוותה לאכול בעיצומו של יום הכיפורים). אתו לקמיה דרבי חנינא (לשאול מה דינה). אמר להו: לחושו לה, ולא אילחשה (אמר להם ללחוש לה באוזנה כדי שישמע העובר שיום הכיפורים היום ואסור לה לאכול, אבל הלחישה לא הועילה והאשה לא נרגעה). קרי עליה: ’זורו רשעים מרחם‘. נפק מינה שבתאי אצר פירי“ (אותו עובר שלא נכנע להלכה יצא ממנו אדם בשם שבתאי אצר פירי שעשה צרות לישראל: הוא היה קונה את כל החיטים שבשדות עוד לפני קצירתן, ובהיות הבעלים הבלעדיים של החיטים היה מפקיע את מחיריהן).

מגמרא זו אנו רואים שהאישה ההרה שהייתה בגדר ”אשר לא תאכל“ - דהיינו, שלא אכלה, זכתה לעובר כרבי יוחנן; ואילו זו שהייתה בגד ”הנאכלת“ ואכלה ביום הכיפורים, קיבלה עובר שלא עשה טובות לעם ישראל.

נמצאנו למדים, שלפעמים דווקא סיום של ”אשר לא תאכל““ הוא סיום טוב וחשוב...