”נשא את ראש“

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - יהודי בבחינת ראש

”נשא את ראש“.

בפסוק זה ניתן למצוא רמז לדרך בעבודת ה‘ - נשיאת ה‘ראש‘.

הנה הכתוב אומר: ”עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו“. ביאר רש“י: ”כן דרך בני אדם, כשרואה החרב באה על ראשו מגן בזרועו לפניו“. דרך העולם, שכאשר אדם חושש מפגיעה בגופו, הוא מכסה א

ת ראשו בידיו כדי למנוע מהראש להיפגע, זאת משום שהראש הוא הרגיש ביותר, ופגיעה בו הינה החמורה ביותר. מה גם שכל הגוף הולך אחר הראש, ופגיעה בראש יכולה לפגוע בשאר חלקי הגוף, לכן יש לשומרו ביותר.

גם יעקב אבינו שם אבנים מראשותיו, על מנת לשמור על ראשו שלא יפגע ע“י חיות רעות, חלילה, ולא יגיע לידי פיקוח נפש.

כך אפשר לבאר את הפסוק: ”נשא את ראש“. התורה באה להורות לנו שאצל עם ישראל כל הגוף הוא בבחינת ‘ראש‘ -משום שהאיש היהודי הינו הראש של כל העולם כולו. צריך האדם לרומם את עצמו, בבחינת: ”נשא את ראש“.

יש שביארו את הנחת האבנים למראשותיו של יעקב כרמז, שעל האדם להישמר מאוד ממחשבות שליליות הבאות מהראש. כאשר דבק האדם בתורה הוא מונע מעצמו חיות רעות ומחשבות רעות שעלולות להיכנס לראשו.

שיחות ומאמרים - כפרת הקרבן תלויה בווידוי

”איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה‘ ואשמה הנפש ההיא. והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר לו“

הפסוקים עוסקים באדם שחייב ממון לחברו ונתבע לשלם אותו, אולם הוא הכחיש ונשבע לשקר. אותו אדם לא רק שעבר על איסור שבין אדם לחבירו, אלא הוסיף על חטאתו ונשבע בשם ה‘ לשקר, ובזה עבר על איסור שבין אדם למקום: ”למעול מעל בה‘“. הוא מחויב לשלם קרן וחומש ולהביא קרבן אשם.

המעניין הוא שחיוב הקרבן הוא רק במצב שהחוטא הודה על שנשבע לשקר. אילו לא הודה החוטא, אלא שקרו הוכח בצורה אחרת - באו עדים והעידו שנשבע לשקר - לא יהיה חייב בקרבן אשם. הטעם הוא, שחיוב הקרבן קיים רק כאשר אדם הודה מעצמו וחזר בתשובה. אם האדם אינו חוזר בתשובה ואינו מתוודה (אלא נאלץ להודות בגלל בעדים שהעידו נגדו) - הרי ש“זבח רשעים תועבה“, ומה יועיל לו הקרבן? על כן אומר רש“י: ”‘והתוודו‘ - עד שירבה בדבר“. רק אז נתכפר לו.

ידועה קושיית המפרשים על לשון הכתוב: מדוע נאמר ”והתוודו“ בלשון רבים? והלא המכחיש הוא עצמו שמודה! מסביר הראב“ע, שכוונת הכתוב כלול בין איש ובין אשה (ועיין לרמב“ן מה שהסתפק בזה).

ה‘אור החיים‘ הקדוש דייק, שלגבי הווידוי נקטה התורה בלשון רבים: ”והתוודו“, ואילו לגבי חובת האשם השתמשה בלשון יחיד: ”והשיב את אשמו“. ההסבר לכך הוא, שבחיוב הקרבן יש הבדל בין עשיר ועני, וכל אחד מהם מביא קרבן אחר. לכן נקטה התורה בלשון יחיד, כי הקרבן מותאם לכל אחד מהם באופן שונה. אולם לגבי הווידוי - בזה אין הבדל בין עשיר לעני, וכולם נכללים בלשון הרבים.

יש המסבירים ”והתוודו“ בלשון רבים, שהכוונה הן לנתבע והן לתובע. כ אמנם הנתבע שנדרש לשלם את חובו נשבע לשקר, ובכך הראה כי אינו מאמין שיש מי ששומע ורואה אותו מלמעלה, והרי הוא כופר בבורא העולם - אולם גם על התובע עצמו מוטלת אחריות, שכן הוא גרם לכך שהנתבע נשבע לשקר. לכן שניהם נושאים באחריות לעוון שהתרחש, ומכאן לשון הרבים: ”והתוודו“.

כך מצינו בחז“ל, האומרים שכל מי שחברו נענש על ידו - גם לו יש חלק כלשהו בחטא. מכאן יש ללמוד עד כמה צריך האדם להיזהר שאפילו אחרים לא יחטאו על ידו; ואם קרה כך - אף שאין הוא אשם באופן ישיר לכך, עליו להתוודות.