”ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם...“

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - מחלוקת שאינה לשם שמים - קורח וכל עדתו

”ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם...“.

”כל מחלוקת שהיא לשם שמים—סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קורח וכל עדתו“ (אבות ה‘, י“ז).

המפרשים כבר עמדו על ההבדל שבין שתי הדוגמאות שמביאה המשנה לשני סוגי המחלוקות: לגבי מחלוקת שאינה לשם שמים - הדוגמא היא ’מחלוקת קורח וכל עדתו‘. ומעתה יש לשאול: למה לגבי המחלוקת שאינה לשם שמים לא הזכיר התנא את הצד השני של המחלוקת? הרי היה צריך לומר: זו מחלוקת קורח ומשה“, כשם שלגבי הסוג השני של המחלוקת הזכירה המשנה את שני הצדדים: ”זו מחלוקת הלל ושמאי“!

ישנם מספר תירוצים לשאלה זו:

בעל ה‘תוספות יום טוב‘ ביאר שבמחלוקת הלל ושמאי היו שני הצדדים שווים בכוונתם - לשם שמים; אך במחלוקת משה וקורח שני הצדדים היו שונים במגמותיהם: משה ואהרן - כוונתם לשם שמים הייתה, ולא הייתה אצלם שום בחינה שלא לשם שמים, בניגוד לקורח, שכל כוונתו הייתה לשם עצמו. בגג השוני שבין שני הצדדים לא הזכיר התנא את משה ביחד עם קורח.

יש מפרשים, שמחלוקת קורח ועדתו - פירושו של דבר: המחלוקת שבין קורח ובין עדתו. וההסבר הוא לפי הכלל הנקוט בידינו בדיני נפשות: כשעוסקים הדיינים בדינים אלה, הרי הם מונים את מספר הדיינים המחייבים והמזכים. מתחילים מהקטן, והולכים ומבררים מהי דעת רוב הדיינים. אם כל הדיינים פה אחד לחייב - פוטרים את הנאשם, זאת משום שלא מתקיים במקרה כזה ”והצילו העדה“ - כלומר: כדי לחייב צריך שבתוך קבוצת הדיינים יהיה לפחות אחד שילמד זכות על הנאשם, ואם אין אפילו אחד כזה - אי אפשר לחייב (ראה סנהדרין י“ז.). והנה בסיפור שלנו, יצא קורח וכל עדתו כנגד משה, והחלו לדון אותו לפי הבנתם. התחילו למנות את המחייבים, והתחילו מן הקטנים. מאתיים וחמישים האיש שהלכו ביחד עם קורח דנו את משה לכף חובה. נשאר קורח אחרון בספירה. ידע קורח שאם גם הוא יחייב - לא יוכלו לדון את משה לחיוב, ולכן בחר הוא לזכותו, כדי שיגמר הדין לחובתו של משה. לפיכך מצאנו מחלוקת בין ”קורח וכל עדתו“, ובמדויק אמרה המשנה שיש כאן שני צדדיים: קורח מול עדתו - כפי שאמר התנא לגבי מחלוקת הלל ושמאי“.

ביאור נוסף הוא, שבתחילה אכן הציגו קורח ועדתו מריבה מבוימת, כאילו הייתה בניהם מחלוקת. דתן ואבירם התלוננו לפני קורח: מפני מה איננו עובדים במשכן? הרי אנו משבט ראובן, השבט הבכור! ענה להם קורח, שהבכורים איבדו את זכות העבודה במשכן בחטא העגל. ואז התחילה מריבה בניהם. ממריבה זו באו למשה, שכביכול יפשר בניהם, ומתוך כך עוררו עליו את המחלוקת.

עוד ביארו שהמחלוקת של קורח הייתה בינו לבין עצמו. שכן לאדם יש רמ“ח איברים, כנגד רמ“ח מצוות עשה (עיין מכות כ“ג:), וכאשר האדם מזלזל במצוות הרי שהוא פוגם גם באיבריו, ונמצא שהוא מסוכסך עם עצמו. כך גם איבריו שלקורח התפלגו בניהם, כל איבר ברשעות לעצמו, וזהו שאמר התרגום: ”ואתפלג קורח“.

הצדיקים - מידתם בקודש היא: ”כל עצמותי תאמרנה“, בשלימות של כל איבריו וגידיו לעשות רצון קונם.

פרפראות - שטות של קנאה - ”ויקהלו על משה ועל אהרן“.

חז“ל שאלו: ”וקורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?“ .

מובא, בחז"ל שקורח היה בעל ממון רב. וחז“ל אומרים: ”איזהו עשיר השמח בחלקו“. אשת קורח אף שהיה לה עושר גדול וכבוד גדול מ“מ רצתה תמיד יותר; ומי שרוצה יותר - תמיד הוא מקנא באחרים, ולעולם אינו שמח בחלקו. וזה מהגורמים לשטותו של קורח.

ואכן, המקנא נקרא 'אוויל', והגמרא מכנה את אשת קורח: ’איוולת‘, ומייחס להאת דברי הפסוק: "ואולת בידה תהרסנה"..