”לקב איבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש רגלים. ועתה ברח לך אל מקומך“

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - והנה ברכת ברך זה שלש פעמים

”לקב איבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש רגלים. ועתה ברח לך אל מקומך“.

בפעם השלישית שמברך בלעם את ישראל, כועס עליו בלק ואומר לו: ”ועתה ברח לך אל מקומך“. שואלים המפרשים: מדוע לא שלח בלק את בלעם כבר בפעם הראשונה שבירך את עם ישראל, ולכל המאוחר בפעם השנייה? לשם מה המתין עד לפעם השלישית?

על דרך הפשט הביאור הוא, שבלק קיווה מפעם לפעם שבלעם יצליח לקלל; ורק כשראה שיש חזקה של שלוש פעמים שבלעם מברך את עם ישראל במקום לברך - כעס.

יש אומרים, ששני דברים הכעיסו את בלק. האחד - בלק אמר (כ“ב, ה‘): ”הנה עם יצא ממצרים“, היינו העם החליט לצאת מעצמו; אבל בלעם אמר (כ“ג, כ“ב): ”אל מוציאם ממצרים“ וכן ”אל מוציאו ממצרים“ (כ“ד, ח‘). כלומר, לא הייתה זו יציאה של מרד וכוח, אלא יד אלוקים הדריכה את עם ישראל על כל צעד ושעל. כלשון האבן עזרא (כ“ג, כ“ב): ”‘אל מוציאו ממצרים‘ - וזה השם שהיה עמו הוא תקיף והראה אותות במצרים“ (עיין בדברי ה‘אור החיים‘ הקדוש כ“ג, כ“ב וכן על פסוק ח‘ מפרק כ“ד ’אל מוציאו‘). רש“י (כ“ד, ח‘) ביאר: ”מי גורם להם הגדולה הזאת? אל המוציאם ממצרים בתוקף ורום שלו, יאכל את הגויים שהם צריו“ (ועיין לשפתי חכמים שם).

בלק אומר לבלעם: אתה גרמת שהם יקבלו עכשיו ברכה מיוחדת, והיא שעם ישראל יאכל את צריו ואת עצמותיהם ישבר—דבר זה הכעיס את בלק.

הדבר השני שהכעיס את בלק הוא, שאמר בלעם (כ“ד, ט‘): ”אורריך ארור“. הרי בלק רוצה לקלל את ישראל, ואם כן יוצא שברכת בלעם לישראל היא, למעשה, קללה עקיפה לבלק. כששמע זאת בלק אמר לו (כ“ד, י“א): ”ברח לך“ - אין לי בך שום צורך; לא רק שהינך מברך את ישראל ואינך מקללם, אלא שאתה מקלל אותי.

זאת ועוד, בלעם אומר: ”כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו“. מבאר רש“י: ”כתרגומו, יתיישבו בארצם בכוח ובגבורה“. התרגום אומר, שכאשר עם ישראל יתיישבו בארץ ישראל, הם יהיו כמו אריה וכמו לביאה, שאין שום מלכות שיכולה לזעזע אותם ממקומם. כששמע בלק ברכה זו, הקשורה בישוב ארץ ישראל, ושאין שום מלכות שיכולה לגבור על ישראל - כעס והקפיד.

יש המבארים את העיכוב בגערתו של בלק על בלעם עד הפעם השלישית. זאת על פי דברי הגמרא במסכת מועד קטן, המספרת שרשב“י אמר לבנו, ר‘ אליעזר, שילך ויקבל ברכה מר‘ יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים. הבן אכן עשה כך, והם אמרו לו: ”יהי רצון דתזרע ולא תחצד (תזרע ולא תקצור)... ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך...“. חזר ר‘ אליעזר לאביו ואמר לו: לא די שלא בירכו אותי אלא אף ציערו אותי. אמר לו אביו: מה אמרו לך? פירט לו ר‘ אליעזר כל מה שאמרו לו. פתר לו אביו את כל דבריהם כברכה ולא כקללה: ”תזרע ולא תחצד“ - תוליד בנים ולא ימותו... ”ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך“ - דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא וכ“ו. שמע זאת ר‘ אליעזר והתנחם.

שואל הרב בעל ה‘בן איש חי‘ זיע“א: מדוע ציערו אותו כל כך? ועונה: אותה שעה הייתה שעת דין בשמים על ר‘ אליעזר, ועל כן הם קיללו אותו, כביכול, כדי שיצטער וישבור את מידת הדין. רק אחרי שהצטער יכול היה אביו, רשב“י, לפתור את דבריהם לטובה.

לפי זה יש לבאר כאן, באופן הפוך. בלק אומר לבלעם: הבנתי שאתה צריך לברך על פי ה‘, אבל חשבתי שתאמר בצורה נסתרת, שניתן לפרשה גם בדרך של קללה (כדוגמת הקללה שקיבל ר‘ אליעזר, שניתן היה לפרשה גם כברכה). לכן לא הגבתי לברכות הראשונות שלך, כי חשבתי שניתן לפרשן גם כקללה. רק לבסוף בירכת בצורה מפורשת: ”מברכיך ברוך ואורריך ארור“ (כ“ד, ט‘), ועל כך - ”ברח לך אל מקומך“ (ועיין לחיד“א ב‘פני דוד‘ אות י“א).