ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן... אם לא יעברו חלוצים“

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - תנאי בני גד ובני ראובן

”ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן... אם לא יעברו חלוצים“.

כמה וכמה פרשיות בתורה נכתבו כתוצאה משאלותיהם של אנשים: פסח שני, סיפור בנות צלפחד ותנאי בני גד ובני ראובן. הביטוי ’תנאי בני גד ובני ראובן‘ הפך להיות יסוד בכל משא ומתן, ותנאי זה נדרש להלכה הן בדיני ממונות (עיין רמב“ם זכיה ומתנה ג‘, ז‘) והן בדיני אישות (עיין רמב“ם גירושין ט‘, כ‘). כלשון המשנה (קידושין ס“א.): ”ר‘ מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, שנאמר: ’ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן‘, וכתיב: ’אם לא יעברו חלוצים‘“. כלומר: על כל תנאי להיות כפול (על צד החיוב ועל צד השלילה), כפי שהתנה משה רבינו עם בני גד ובני ראובן: ”אם יעברו“ ו“אם לא יעברו“.

המפרשים שאלו: מדוע נזכר שמם של בני גד תחילה, ולא של בני ראובן, הבכור?

האבן עזרא כתב: “‘ויבאו בני גד‘ - הם היו בעלי העצה בתחילה, על כן הקדימם הכתוב“. כן כתב הרמב“ן, והוסיף טעם נוסף: ”והם היו גיבורים יותר מבני ראובן“.

והנה בני גד נתברכו במספר מעלות, הם היו עשירים, כמאמר הכתוב: ”ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד“. הם היו גיבורים, כדברי רש“י: ”מתוך שגיבורים היו, שכך נאמר בגד ’וטרף זרוע אף קדקד‘“. גבורתם של בני גד במלחמה מוסברת בדברי רש“י על פסוק בספר דברים: ”‘וטרף זרוע אף קדקד‘ - הרוגיהן היו ניכרים, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת“. אך על הכול - הם היו יראי ה‘, שכן אמרו חז“ל (סוטה מ“ד:): ”שח בין תפילה לתפילה - עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה“, ואילו בני גד זכו לברכת ”זרוע אף קדקד“, בשכר שלא שחו בין תפילין של יד לשל ראש. לכן עליהם נאמר (בראשית מ“ט, י“ט): ”‘והוא יגוד עקב‘ - כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש“.

הרי לנו חכמה, גבורה, עושר ועל הכול - יראת שמים. לכן זכו בני גד שיוקדמו בלשון הפסוק ובביטוי ’תנאי בני גד ובני ראובן‘.

משה רבינו אכן מברך אותם, באמרו: ”וירא ראשית לו, כי שם חלקת מחקק ספון, ויתא ראשי עם צדקת ה‘ עשה ומשפטיו עם ישראל“. רש“י הביא שני הסברים לברכה זו: ”‘צדקת ה‘ עשה‘ - שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר: ’ויתא‘ - משה ’ראשי עם צדקת ה‘ עשה‘ - על משה אמור“.

לפי הפירוש הראשון, היו בני גד צדיקים, ומשה בטח בדבריהם והחשיב להם כאילו כבר קיימו את הבטחתם. לפי הפירוש השני, הודיע הקב“ה את צדקתו של משה רבינו. ואפשר להסביר שאין סתירה הפירושים: מדוע זכה שבט גד שיהיה משה ספון בתוכם? מפני שהיו דומים לו בצדקתם, וכשם שמשה היה צדיק - כך היו גם בני גד.

והנה, בני גד אומרים: ”ואנחנו נחלץ חושים“. לא הזכירו את שם ה‘ בדבריהם, שכחו לומר ”בעזרת ה‘“. משה רבינו מתקן אותם ואומר להם: ”אם תעשו את הדבר הזה, אם תחלצו ’לפני ה‘ למלחמה‘ (עיין ב‘אור החיים‘ הקדוש שביאר מדוע אמר משה פעמים ”אם“). והם מקבלים את דבריו ועונים לו: אמנם לא הזכרנו בתחילה את שם ה‘, אבל כעת אנו אומרים: ”עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה“, ”ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה‘“.

פרפראות - גבול אחריות מנהיג

”ויקצף משה על פקדי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה“.

”ויקצוף משה על פקודי החיל - ממונים על החיל. ללמדך שכל סירחון הדור תלוי בגדולים לפי שיש בידם למחות“ ”רש“י“.

יש לשאול כיון שהדבר תלוי בגדולים, מדוע לא קצף משה על פינחס, שכן היה הוא הממונה הראשי על המלחמה!

התשובה היא, שפנחס היה האחראי הרוחני של המלחמה ודאג לקדושת העם. אך כאשר הלוחמים בזזו את שלל המלחמה, לא היה פינחס עמם כלל ועיקר. ועל כן לא קצף משה על פינחס, משום שמעשה זה של החיילים לא היה בידיעתו ולא היה תלוי בו.