פתוח תפתח את ידך לו

שיחות ומאמרים - דין פרוטה כדין מאה מצות צדקה מתחילה מנתינה של פרוטה אחת. חז ” ל נתנו חשיבות מיוחדת “כי פתוח תפתח את ידך לו”. לפרוטה אחת, ואמרו (סנהדרין ח’.): “דין פרוטה כדין מאה”. אל לו לאדם לזלזל בפרוטה, שכן פעמים שפרוטה אחת יכולה להציל חייו של אדם, או אף להמיתו. מהי הדרך להתגבר על חששות אלו? “ואכלת ושבעת וברכת” - ברכת המזון. ע ” י ברכה זו האדם מודה שלא כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל, אלא הקב”ה, הזן ומפרנס את הכול. הנה אם יש לאדם חולה בתוך ביתו לא עלינו, והוא חייב לרכוש תרופה להצלת חייו בבי

ת מרקחת הרחוק מביתו, הולך אותו אדם ועולה לאוטובוס, אך לפתע הוא מגלה שחסרה לו פרוטה אחת בלבד מהמחיר המלא של הנסיעה. הנהג קיבל הוראות מחמירות שלא להעלות אדם אלא אם כן יש לו את מלוא מחיר הכרטיס. לא יעזרו כל תחנוניו של הנוסע, ובלית ברירה יהיה עליו לרדת מהאוטובוס. ילך אותו אדם ברגל אל בית המרקחת, ועד שיגיע לשם יגלה לצערו שבית המרקחת כבר נסגר. אותו אדם מסכן חוזר לביתו רגלית, ומצבו של החולה מתדרדר לנגד עיניו, עד שנופח את נשמתו. נמצא שגם אגורה אחת בלבד יכולה להציל חיים. זהו שאמרו חז”ל (תנחומא משפטים ו’): “דין פרוטה כדין מאה”. ועוד, לפעמים מקבל אדם שכר עצום על מצות צדקה שהוא עושה, למרות שאינו יודע על כך כלל. למשל: אדם הולך ברחוב ומכיסו הקרוע נופלות מטבעות. עני אחד מוצא את המטבעות ורץ לחנות כדי לקנות בהם לחם לבני ביתו להחיות את נפשם. בני הבית שמחים מאוד, נוטלים את ידיהם, מברכים על הנטילה, מתיישבים ומברכים על הלחם, אומרים דברי תורה בסעודה, נוטלים ידיהם למים אחרונים, ומברכים ברכת המזון בכוונה גדולה ובשמחה. לכשיגיע אותו אדם לשמים, אחרי אריכות ימים ושנים, יראו לו בשמחה איזה שכר עצום מגיע לו עבור אותו המעשה, שכן כל המצוות שנעשו בביתו של העני נזקפות לזכותו, יתפלא אותו אדם ויאמר שאיננו זוכר שעשה אי פעם דבר שכזה... יאמרו לו: אותן המטבעות שנפלו מכיסך עשו זאת! והכל נזקף לזכותך... הרי, שמצות הצדקה עצומה היא למאוד, ויכולה להיעשות אפילו בלא ידיעה. על אחת כמה וכמה גדולה היא, כאשר אדם מקיים את המצוה בכוונה גדולה. לעומת זה פעמים אדם רוצה ליתן צדקה אך לא נותן מחמת אונס וזה נחשב לו כצדקה, וכמאמר חז ” ל (קידושין מ ’.) : מחשבה טובה הקב ” ה מצרפה למעשה, היינו אם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה אותה, ויודע תעלומות מעיד שנאנס ולא עשאה - נחשב לו כאילו קיים את המצוה. אבל אם רק חושב ליתן צדקה ולמעשה אינו נותן, ולא בגלל אונס, הרי שאין לזה חשיבות כלל. בעל הבן איש חי היה אומר: מעשה באדם אחד שתמיד היה לו בכיסו לירה מזהב, וכשהיו עוברים העניים לקבל כסף היה מוציא את הלירה מכיסו ואומר לעני: יש לך עודף? יום אחד אמר אחד העניים לחבריו: עד מתי עשיר זה יצחק עלינו? ומה עשה? הוא הלך לבית הכנסת שבו התפלל אותו עשיר וכשהגיע העשיר לפסוק: “ פותח את ידך... וכ ” ו ”, בא העני ואמר לו “ תתן לי כסף ”, אמר לו העשיר: “ אין לי ”, ענה העני: אם תגיד אין לי גם בשמים יאמרו שאין להם להביא לך. אמר העשיר: “ יש לי רק לירה מזהב ”, אמר לו העני: תביא אותה ואני אתן לך אחר כך את העודף. לכן אם אדם רוצה לתת צדקה ואין לו - אינו חייב לתת. אבל אם יש לו והוא אינו רוצה לתת, ואומר: די לי במה שאני חושב לתת - זה לא נחשב לצדקה כלל. ועל כן ידע האדם שמחשבה טובה הקב ” ה מצרפה למעשה, וה ’ יודע תעלומות אם התכוון באמת או לאו. דוגמא לכך: אדם אחד הלך לבית הכנסת ובדרך נקרע לו הסנדל, וכיון שהתבייש ללכת כך לבית הכנסת, שב אל ביתו והתפלל ביחיד. והוא אומר: רבש”ע, אתה יודע שהתכוונתי ללכת ולהתפלל בבית הכסת אך הסנדל נקרע לי וכ ” ו ואתה יודע את כוונתי האמיתית, ואז זה נחשב כאילו עשאה.