צו את בני ישראל

צו את בני ישראל...: כתוב החפץ לה ’ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה ’... אין רצונו של הקב ” ה שאדם יחטא ויקריב קרבן על חטאו, אלא קרבן שהוא בלי עוון, זה הוא קרבן שלם. ונקרא שלמים, וגם כן קרבן תמיד הוא שלם, ואעפ ” י שהתמיד מכפר על עוונות, מכל מקום הוא קרבן שלם. רבי אבא פתח, זבחי אלוקים רוח נשברה... מקרא זה העמידו שרצון הקב”ה הוא, שאינו רוצה שאדם יביא קרבן על חטאו אלא רוצה רוח נשברה. ובני אדם אינם יודעים מה שאומרים. וכך שמעתי מן המאור הקדוש, כשאדם בא להיטמא בעוונותיו, הוא ממשיך עליו רוח מצד הטומאה, והרוח מתגאה על האדם, ושולט עליו לכל רצונו. וצד הטומאה ההוא, שהרוח נמשך ממנו, מתגבר בכוחו ומתחזק ושולט עליו לרצונו. בא אדם ושולט עליו להיטהר, מטהרים אותו מלמעלה. בזמן שהיה בית המקדש קים, החוטא מקריב קרבנו. כל כפרה שלו תלויה עליו עד שמתחרט ומשבר לאותו רוח מצד הטומאה שמשך עליו בחטאו, מגאוותו, ומשפילו. וזה הוא שבירה לאותו מדרגת הטומאה, שהרוח נמשך ממנה, וכשנשבר אותו רוח הטומאה, ומקריב קרבנו, זה הוא קרבן המקובל ברצון כראוי. ואם אותו רוח הטומאה, אינו נשבר, אין קרבנו כלום, והוא נמסר לכלבים. כי קרבן זה אינו של הקב ” ה אלא של הכלבים. ומשום זה זבחי אלוקים כראוי, הוא רוח נשברה, שישבר אותו רוח הטומאה, ולא ישלוט. ועל כן, מי שמשבר כראוי עליו כתוב, רוח הולך ולא ישוב. אותו איש יהיה בטוח שלא ישוב אליו לעולם. זהו שכתוב ולא ישוב. לב נשבר ונדכה, אדם זה שאינו מתגאה ואינו מתענג בתענוגי העולם, אלוקים לא תבזה, כי הוא בכבוד אצלו.