וישמע אברהם אל עפרון

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - בין אברהם ועפרון

”וישמע אברהם אל עפרון“.

שואל מרן בעל ה‘בן איש חי‘ זיע“א: לשון ’שמיעה‘ בתורה היא בהוראה של הבנה, כמו בפסוק: ”שמע ישראל“, שמשמעו: קבל והבן, וכדומה. אם כך יש להבין: מה צריך היה אברהם להבין ולקבל מדבריו של עפרון? ועוד יש לשאול על תחילת הפסוק, המתאר שאברהם דיבר ”באזני בני חת“. מהי ההדגשה בכך? ומהו שאמר עפרון: ”ביני ובינך מה היא“?

על כל זאת אומר בעל ה‘בן איש חי‘ ע“ה: בתחילה רמז עפרון לאברהם שהוא מוכן להסתדר עמו ולמכור לו את המערה בסכום של ארבע מאות שקל כסף. עפרון דרש על כך בגימטרייה , שכן האות האמצעית של שמו וגם שמו של אברהם היא האות ר‘, ושתי אותיות ר‘ עולות ביחד לארבע מאות. זהו שאמר לו: ”ביני ובינך“ - כוונתו לאות האמצעית שבין בשמו ובין בשמו של אברהם.

ועוד אמר עפרון לאברהם, שהוא מעוניין שיבצעו את העיסקה בסתר ובצינעה, ולא בפרהסיה ולעיני כל העם, בטענה שהוא איננו מעוניין לשלם מיסים. אמר לו אברהם: אני אשלם עבורך את המיסים, ואשלם לך בפרהסיה. והטעם שהסכים אברהם לכך משום שידע בעפרון שהוא רמאי ואינו נאמן כלל, וידע שהוא מסוגל לתבוע אותו אחרי הקבורה שישלם לו את כספו למרות שכבר שילם לו לכן ביקש אברהם שהתשלום יהיה בפרהסיה.

עוד חשש אברהם, שאחרי שייתן לעפרון את הכסף, יטען הלה שהכסף מזויף. לכן שילם לו ”באזני בני חת“ - כלומר, כל מטבע כסף שנתן לו זרק על הרצפה והשמיע באזני כולם שהכסף אינו מזויף. כך ביאר חכם מנשה שלו ע“ה את הפסוק.

נספר בהקשר זה מעשייה נאה: מעשה באדם אחד שהיה רעב, ועבר ליד מסעדה שבה היו צולים בשר. ריחו של הבשר הצלוי עלה באפו, והוא נכנס למסעדה לברר את מחירו של הבשר. מששמע את המחיר הגבוה יצא בפחי נפש, כי לא היה בידו הסכום המבוקש, אבל התנחם שלפחות יש לו מעט כסף כדי לקנות כיכר לחם. הלך למאפיה, קנה כיכר לחם, וחזר לשבת ליד המסעדה. היה מריח את ריח בשר הצלי ואוכל מעט לחם, וכך הרגיש כאילו אכל לחם עם בשר צלוי.

יצא בעל המסעדה ודרש מאותו האיש תשלום עבור ריח הבשר, כיוון שנהנה ממנו. לאחר דין ודברים החליטו להביא את העניין לפני דיין. מששמע הדיין את הטענות והבין עם מי יש לו עסק, אמר לאותו אדם שיוציא שילינג (מטבע בריטי) כדי לשלם לבעל הבשר. שמח בעל המסעדה על פסק הדיין. אך שמחתו הייתה פזיזה מדי: כשהוציא הלה את המטבע, ציווה עליו השופט לזרוק בחוזקה את המטבע על הארץ, כדי לשמוע אם המטבע מזויף או לא. משעש כן אמר לו שיקח את המטבע שלו בחזרה, ופנה לבעל המסעדה ואמר לו שהוא יכול ללכת, כי הוא כבר קיבל את התשלום שהוא דרש. בעל המסעדה לא הבין, והתחיל לצעוק, שהרי לא קיבל את הכסף, והמטבע נשאר ברשותו של אותו אדם! אמר לו הדיין: כמו שטענת שהוא אכל את ’ריח‘ הצלי, כך קיבלת תשלום ב‘צליל‘ של המטבע...

(אגב, כך יש לבאר גם את תלונתם של ישראל במדבר, על תנאי החיים ה‘טובים‘ שהיו להם במצרים: ”בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע“ - והרי לא אכלו במצרים בשר! אלא בשעה שהיו אוכלים לחם יבש היו המצרים צולים בשר על ידם, כדי שירגישו כאילו אכלו גם בשר עם הלחם. וזו הייתה כוונתם: הם ישבו ”על“ סיר הבשר, לידו. אך לא זכו לאכול ממנו, אלא אכלו רק ”לחם לשובע“).

עוד דרש אברהם אבינו לסיים את המקח בשטר חתום וכדין, כי הגמרא אומרת שאדם המוחזק בקרקע ללא שטר - יכול חברו לערער על חזקתו. אברהם חשש שאם הוא יחזיק במערה ללא שטר יבוא עפרון ויערער על חזקתו, ולכן ביקש שיהיה שטר חתום ומקוים על המקח (ועיין בשו“ע חו“מ סי‘ קמ“ז סעי‘ ב‘, ועיין שם סבי‘ קי“א, וב’יושב אוהלים על הפרשה‘).

את כל זה הבין אברהם מתוך דבריו של עפרון. לכן אמרה התורה: ”וישמע אברהם“, כלומר: למד מתוך דברי עפרון על תכניות הרמאות שלו, ופעל בהתאם.