וירח את ריח בגדיו ויברכהו

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - ריח בגדיו

”וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה‘“.

רש“י ביאר (על פי פרקי דרבי אליעזר פרק ל“ב), שסיפור הברכות אירע בחג הפסח: ”‘שני גדיי עזים‘ - וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים“ (גם בזוהר בראשית תולדות ח“א קמ“ב. הובא שהיה בערב פסח).

אולם יש דורשים שהסיפור אירע בראש השנה. כך מבארים הגר“א וה‘בן איש חי', ניצבים הל‘ ר“ה סע‘ ד‘) שהביאו מכאן מקור למנהג לאכול תפוחים בראש השנה לסימנא טבא לשנה טובה ומתוקה (עיין להרמ“א בסי‘ תקפ“ג בשם האבודרהם). זאת משום שריח בגדיו של יעקב היה כריח שדה תפוחים כאשר קיבל ביום זה את הברכות. כך הם דברי הגמרא: (תענית כ“ט:) ”‘ויאמר ראה בני כריח שדה אשר ברכו ה‘‘ - אמר רב יהודה בריב דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כריח שדה של תפוחים“. כך מובא בזוהר הקדוש (ח“א בראשית תולדות דקמ“ב ע“ב וכן ויקרא דפ“ד ע“א): ”‘כריח שדה אשר ברכו ה‘‘ - מאן ’שדה‘? דא שדה תפוחים, שדה דאבהן עילאין סמיכו ליה ומתקנין ליה“.

בהקשר זה ראוי להביא את דברי חז“ל (סנהדרין ל“ז.), שדרשו את הפסוק: ”‘ ואת ריח בגדיו‘ - אל תקרי ’בגדיו‘ אלא ’בוגדיו‘“; ובמדרש הוסיפו: ”ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות“ (ילקוט שמעוני בראשית רמז קט“ו). המדרש שם מספר על יוסף משיתא ויקום איש צרורות שהיו בוגדים בקב“ה וחזרו בתשובה, עיי“ש.

ויש לשאול: מה הביא את חז“ל להוציא את הפסוק מפשוטו ולדרוש אותו לעניין בוגדים? אלא שכבר מצאנו אצל חז“ל שאמרו שבניו של אדם נקראים ”בגדים“, כאמור ביהושע הכהן הגדול (זכריה ג‘, ג‘): ”ויהושע היה לבוש בגדים צואים“, ומפרשים חז“ל שהכוונה לבניו שהתנהגו כבוגדים, כי נשאו נשים שאינן ראויות לכהונה. הרי שריח בגדיו של יעקב רומז לבניו שיהיו לעתיד, שעל אף שיהיו ”בוגדיו“ הרי שריחם יהיה כריח שדה תפוחים, כיוסף משיתא ויקום איש צרורות.

הגמרא (סנהדרין ל“ז.) מספרת על רבי זירא שהיה נוהג לדרוש דרשה זו (”אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו“). היא היה מקרב את שכניו הבריונים, למרות שמעשיו לא הועילו להחזיר אותם בתשובה. רק לאחר שנפטר רבי זירא אמרו הבריונים: עכשיו מי יתפלל עלינו! וחזרו בתשובה.

וכבר הקשו מהרש“א, החיד“א ומפרשים אחרים מה‘קל וחומר‘ שעשה משה רבינו. משה אומר לישראל (דברים ל“א, כ“ז): ”ממרים הייתם עם ה‘“ - בחיי, וכל שכן במותי: ”אף כי אחרי מותי“. הרי שקל יותר לאדם לחטוא אחרי פטירת רבו מאשר כל עוד רבו חי. אם כן, מדוע דווקא אחרי מותו של רבי זירא חזרו הבריונים, דבר שלא עשו כל עוד הוא היה חי?

משמע שיש שני סוגים בריונים. יש בריונים שיודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו. אך יש בריונים - ”מלשון ’בורים‘“ (רש“י), שאינם מכירים את ה‘. ה“ממרים“ שהיו בימי משה היו מהסוג הראשון: כאלו שראו את הניסים והנפלאות של ה‘ ועם זאת כפרו בו. עליהם אמר משה את ה‘קל וחומר‘, שאחרי מותו יוסיפו עוד להיות ”ממרים“, יותר מאשר בחייו. אבל שכיניו של רבי זירא היו בורים, לא ידעו, ולכן לא הייתה התנגדותם לתורה מהותית. והראיה - אחרי מותו של רבי זירא התגלה רצונם האמיתי לחזור בתשובה.

יצחק אבינו מריח את ריח בגדי העזים של יעקב, שהיה ריח רע. אבל יעקב מתקרב מעט יותר - ויצחק מריח ריח של גן עדן, של שדה תפוחים. מכאן סימן לבניו של יעקב. ייתכן שיהיו יהודים כמו יוסף משיתא או יקום בן צרורות, שיהיה להם ריח רע, ריח עזים, ולכאורה נראה שאים הם ראויים לברכה; אבל באמת ביסודם הם אינם בוגדים, אלא ”בגדים“: הם בנים של הקב“ה. מי שמריח בריח העזים את ריח גן עדן של שדה התפוחים - צריך לקרב אותם, כמו שעשה רבי זירא לבריונים שבשכונתו.