כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - אחריות החינוך

”כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי“.

דודי הרה“ג יהודה צדקה זצ“ל, ראש ישיבת ’פורת יוסף‘, היה מדגיש את המוסר הגדול שיש בפסוק זה. כאשר יעלה האדם לשמים הוא יצטרך לתת דין וחשבון מפורט כיצד דאג לחינוך ילדיו. הילדים הם פיקדון שהקב“ה הפקיד בידנו, כדי שהעולם יוכל להמשיך להתקיים כרצונו, על פי חוקיו, משפטיו ותורותיו. ישאלו את האדם: באיזה תלמוד תורה או באיזה ישיבה למדו ילדיך? כמה עקבת אחרי ההתקדמות שלהם? כמה השקעת בהם כדי שיוכלו להתקדם ולגדול כתלמידי חכמים? יהיה מי שיענה שהוא שלח את ילדיו לבית ספר חילוני, משום שבית הספר קרוב לבית, או בגלל ששכר הלימוד שם נמוך יותר... אוי לה לאותה בושה, אוי לאותה כלימה!

זהו שכתוב: ”כי איך אעלה אל אבי“ - היינו: לאבינו שבשמים, אחרי מאה ועשרים שנה, ”והנער איננו איתי“ - אם החינוך שקיבל הנער לא היה על טהרת לימוד התורה ויראת שמים? איך לא יתבייש מהטענות ומהתשובות שלו?

ומכאן אנו אומרים, שהילד צריך להתחנך ללכת בדרכי אבותיו, ולשם כך צריך האבא להרגיל את בנו להגיע לבית הכנסת, ולמרות שהבן לא יושב כל הזמן על הכסא אלא יוצא מדי פעם להתאוורר ולשחק, לית לן בה, כי עצם ההרגל לבוא לבית הכנסת ולראות את המתפללים בתפילתם משאיר רושם עמוק וחיובי בילד.

כשמשה רבנו מתייצב לפני פרעה ומצוה אותו לשלוח את עם ישראל, ומאיים עליו במכת ארבה, אומרים עבדי פרעה לפרעה: ”עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה‘ אלוקיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים“? וכששומע פרעה את דבריהם, הוא קורא למשה ולאהרן ואומר להם ”לכו עבדו את ה‘ אלוקיכם מי ומי ההולכים“. ועל זה עונה לו משה רבנו: ”בנערנו ובזקננו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה‘ לנו“. אך פרעה מתנגד ואומר למשה רבינו: לשם מה צריכים לקחת את הטף להקריב קרבן, ”לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה‘ כי אתה אתם מבקשים ויגרש אותם מאת פני פרעה

ביאור הוויכוח בניהם הוא בתפיסה האמיתית של חינוך הילדים. משה רבינו אומר לפרעה שהנערים ילכו עם הזקנים, כי הם צריכים ללמוד מהם את דרכי עבודת ה‘\ את עבודת הקרבנות, את קיום המצוות, ובלי הנערים, לא נלך, כי אין שום תועלת בעבודת ה‘ אם לא ילמדו אותה לדורות הבאים.

גם בפרשת הקהל נדרשו הנשים להגיע ושואלים: אם הנשים תגענה מה ייעשה עם הטף שנשאר בבית ללא השגחה? אלא אדרבה הילדים הקטנים היו מגיעים עם אמותיהם ומתחנכים בראיית המעמד הנורא של ”הקהל“. פעם הייתי בחו“ל והתפללתי באחד מבתי הכנסת שם, והנה אני רואה שבליל שבת לא ולו ילד אחד לבית הכנסת. כשעמדתי לדרוש אמרתי להם: ”איזה חושך שורר בבית הכנסת הזה“. כששמע הגבאי את דברי אמר לי: כבודו רוצה שאני אדליק עוד כמה אורות? צעקתי עליו: ”שבת היום“! ובוודאי שלא לזה התכוונתי חלילה. והמשכתי ואמרתי: ”רבותי, אני רואה חושך נורא“. קם אחד המתפללים ואמר לי שהוא רופא עיניים, ואם רצוני שיבדוק את עיני. אמרתי להם: ”יש כאן חושך נורא שאין אפילו ילד אחד בבית הכנסת“. ודיברתי על חשיבות חינוך הילדים, ושיש לדאוג להביאם לבית הכנסת, וזו הערובה להמשך קיום הקהילה גם בדורות הבאים.

החינוך מקטנות הוא שורשי ויסודי, ולכן טעות ללמד ילד קטן שרק התחיל לדבר שיאמר אבא או אמא, או שמות האחים בבית ודו‘, אלט צריך מיד ללמדו לומר: ”תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב“, וכך מחנכים אותו בדברי תורה כבר בעת פתיחת פיו, ומעלה זו חשובה עד למאוד ותניב פירות ופירי פירות יפים וחשובים. וכן אמרו חז“ל על קטן שיודע לדבר, שחייב אביו ללמדו תורה. ותורה מאי היא: אמר רב המנונא: ‘תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב‘“.