אין מזל לישראל

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - אין מזל לישראל

”ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו וכל הבת תחיון“.

”לכל עמו - אף עליהם גזר. יום שנולד משה, אמרו לו אצטגניניו: ’היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקוט במים‘. לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר: ’כל הבן הילוד‘ ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקוט על מי מריבה“ (רש“י).

פרעה ראה שלא נתקיימה גזרתו, שהרי אמרו לו אצטגניניו שהיום נולד מושיען של ישראל. אמנם לא ידעו אם ממצרים הוא או מישראל, אולם ראו שסופו ללקות במים. לכך גזר פרעה: ”כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו“ - בין אם הוא ממצרים ובין אם הוא מישראל. כלומר האצטגנינים של פרעה ראו דבר כלשהו, אך לא מדויק עד כדי לכוון לאמת.

הסיבה לכך היא משום שמשה רבינו נולד לשישה חודשים ויום אחד, ולא אחרי תשעה חודשים. המצרים היו מחשבים את חודש ההיריון של הנשים העבריות החל מהיום שבו טבלו לטהרה, ועל כן כלל לא ידעו שמשה נולד. וכמו שאומר רש“י על הפסוק: ”‘ולא יכלה עוד הצפינו‘ - שמנו לה המצרים מיום שהחזרה, והיא ילדתו לשישה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה“, עכ“ל.

הגמרא במסכת שבת עוסקת בעניין כוכבים ומזלות, ומביאה את סברת רבי יוחנן האומר ש“אין מזל לישראל“, כי הם מעל למזל. וכן אמר רב: ”מנין שאין מזל לישראל? שנאמר: ’ויוצא אותו החוצה‘. אמר אברהם לפני הקב“ה: רבש“ע, בן ביתי ירש אותי? אמר לו: לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: רבש“ע, הסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל ישראל וכ“ו‘“. ופירש רש“י שם (ד“ה אין מזל לישראל): ”ועל ידי תפילה וזכות משתנה לטובה“. וכן כתבו התוספות שם: ”והא דאמר רבא בשלהי מו“ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא וכ“ו, מכל מקום ע“י זכות גדול משתנה. אבל פעמים שאין המזל משתנה, כדאמר ביבמות פרק החולץ זכה מוסיפין לו, לא זכה פןחתין לו“ (עיי“ש)

על פי זה יובן מה שאנחנו אומרים כל יום בתפילה: ”רפאנו ה‘ ונרפא“. לכאורה תפילה זו מיותרת, שהרי בראש השנה וביום כיפור נגזר כמה ימי מחלה יהיו לאדם, ואי אפשר לשנות את אשר כבר נגזר ונחתם! אלא לימדונו חכמים את גודל כוחה של התפילה, אשר יכולה אפילו לבטל גזירה אשר נכתבה ונחתמה ביום כיפור, ונחתמה שנית בהושענא רבה בחותם החיצון. ולפי זה, יש כח לאדם להתפלל ולבקש על פרנסתו, למרות שכבר נגזר עליו כמה יהיו מזונותיו מראש השנה ועד ראש השנה, מפני שהתפילה - כוחה רב ועצום ויכולה לבטל גזירות (תוספות ר“ה ט“ז. ד“ה כמאן, שע“י תפילה אפשר לשנות, ובפרט ע“י רבים).

מסופר על הרמב“ם, שכאשר ברח מספרד והגיע למצרים ביקש להיפגש עם המלך. אך למרות בקשותיו הרבות לא נענה, ונאמר לו כי עליו להמתין זמן רב עד שיראה את פני המלך. הלך הרמב“ם ברחוב ושמע שייח‘ אחד שר את שירי המואזין. התחיל הרמב“ם לקללו ואמר לו: ”אתה כופר בן כופר“, וביזה אותו מאד. השייח‘ נפגע עד מאד, וחמתו בערה בו עד להשחית ומיד התחיל לזעוק והזמין שוטרים למקום. דבריו של הרמב“ם עוררו מהומה רבתי, כאשר עם רב זועקים על כי ביזה את השייח‘ ואת דתם, ומיד הלכו כמה מהם והלשינו למלך שיש יהודי המבזה את דתם. כעס המלך מאוד וציווה להביאו לפניו ללא דיחוי.

בינתיים ברח הרמב“ם, ונכנס לביתה של אשה אחת. הוא ביקש לשהות בביתה מספר מים, והאשה נאותה לבקשתו. ביקש הרמב“ם מהאשה גיגית נחושה מלאה מים כדי לרחוץ בה את רגליו. משהביאה לו האשה את הגיגית, הניח בה אבן וישב על האבן. כאשר ראתה האשה את מעשיו המשונים התפלאה מאד וחשבה כי הוא מכשף; אלא שתואר פניו ענה בו כי איננו מן המכשפים, ועל כן הניחה לו ולא הפריעה למעשיו. בינתיים הגבירו השוטרים את החיפושים אחרי הרמב“ם, אך לא מצאו אותו.

מיד קרא המלך לאצטגנינים שלו וביקש שיסתכלו בכוכבים וימצאו את היהודי שביזה וקילל את דתם המוסלמית. הסתכלו החוזים בכוכבים ואמרו למלך: אנו רואים אותו יושב על אי בלב ים, והאי מוקף חומה של נחושת. תמה המלך למשמע הדברים\ והבין שכנראה אותו אדם פיקח יותר מכל חכמיו ויועציו, וציווה לשלוח כרוז שהמלך מבטיח כי לא יאונה לו כל רע, וכי יבוא מיד לראותו בארמונו. יצא הרמב“ם מבית אותה אשה והלך לארמון המלך. אמר לו המלך: ”היכן היית? ומה עשית, שאפילו באצטגנינים שלי הצלחת לתעתע?“ אמר לו הרמב“ם: ”באתי כדי לפגוש את המלך, וכיון שלא נתנו לי, עשיתי מה שעשיתי“, ואז סיפר הרמב“ם למלך את כל שקרה. שאל אותו המלך: ”ומה בקשתך?“ אמר לו הרמב“ם: ”אני מתמחה ברפואה, ורצוני להיות רופאו האישי של המלך“. ראה המלך שחכם נדיר לפניו, וקיבלו מיד להיות רופאו האישי.

מן המעשה הנ“ל למדנו שהאצטגנינות אינה עומדת מול ישראל, שהם מעל למזל, ויכולים לטעות בנקל כאשר הם מנסים לחזות את גורלו של אדם מישראל.