ויהי בשלח פרעה את העם

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - ”ויהי בשלח“ - לשון צער

”ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה“.

ידועים דברי הגמרא במגילה (דף י:) ”אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ’ויהי‘ אינו אלא לשון צער... אמר רב אשי: כל ’ויהי‘ איכא הכי ואיכא הכי“.

במדרשים רבים מבואר שאף בפסוקנו ”ויהי“ היא לשון צער (ראה שמות רבה כ‘, א‘ ז‘. ותנחומא כאן שביארו למי היה הצער). במדרש מבואר, שלפרעה היה צער מיוחד בצאת בני ישראל ממצרים

על הפסוקים (שיר השירים ד‘, י“ג-ט“ו): ”שלחיך פרדס רימונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים. נרד וכרכום קנה וקינמון עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים. מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון“ - כותב המדרש (שיר השירים רבה כ‘, ה‘): ”‘ויהי בשלח פרעה‘ - הדא דכתיב ’שלחיך פרדס רימונים‘. א“ר לוי: משל לאחד שהיה לו שדה והיה בה גל של צרורות (הייתה השדה מוזנחת מאד ומלאה אבנים), עמד ומכרה לאחר. עמד אותו האיש שקנאה והעביר אות הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים, נטעה גפנים, עשאה שורות, שורות, נטע בה מיני בשמים, נטע בה רימונים... כל מי שהיה עובר עליה היה משבחה. עבר עליה אותו האיש שמכרה, ראה אותה מליאה כל טוב, אמר: אוי לי שכך מכרתי, אוי לך שכך הוצאת מידי. כך היו ישראל במצרים גל של צרורות, שנאמר: ’גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום‘; כיום שיצאו נעשו פרדס רימונים, שנאמר: ’שלחיך פרדס רימונים...‘ נעשו כגפן היין, נעשו שורות, שורות: ראובן שמעון לוי ויהודה, וכן כולם..., נטע בה בשמים שנאמר: ’נרד וכרכום קנה וקינמון‘, נטע בה תפוחים, שנאמר (שיר השירים ח‘, ה‘): ’תחת התפוח עוררתיך‘ סמכה על הקנים אלו קני המנורה, מצא בה חיים, שנאמר ’מעין גנים באר מים חיים‘. בנה בה מגדל, שנאמר (ישעיה ה‘, ב‘): ’ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו‘, הושיב בתוכה שומר, שנאמר (תהילים קכ“א, ו‘): ’ה‘ שומרך ה‘ צלך על יד ימינך‘, כל הימים שהיו הבריות רואים את ישראל היו משבחים אותן... פרעה ראה אותם שורות, שורות, כוהנים לוויים וישראלים, דגלים, דגלים - התחיל צווח ואומר: ‘אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מתחת ידו!‘ לכן נאמר: ‘ויהי בשלח פרעה‘“. אם כן מבואר שפרעה הצטער על כך ששלח את בני ישראל כאשר הם נאים ומסודרים.

עוד נראה לבאר, עפ“י הגמרא ביבמות: ”ואלו הן ספקן (אלו הם אנשים שיש לנו ספק בייחוסם, ולכן אסור להם להתחתן זה בזה): שתוקי ואסופי (שנאסף מן השוק - רש“י) וכותי“. ילד אשר אינו מכיר את אביו ואת אמו - אין לו אפשרות להתחתן, כי על כל אחד ואחת אנו חוששים שמא הוא אחיו או היא אחותו, והוא הנקרא ’אסופי‘. מכל מקום, מבואר בגמרא שאם התינוק לא נראה זרוק ועזוב והוא מלובש יפה ונראה מטופל - אין חשש שמא האם נתעברה מפסול.

לאחר שניצלו ילדי ישראל מידי המצרים, חששו ישראל מאד שמא יישא אח את אחותו, אב את בתו וכדומה. על כך אמר הכתוב (יחזקאל ט“ז, ט‘-י“ג): ”וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסוכך בשמן, ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואחבשך בשש ואכסך משי (כלומר: שהיו ישראל כמו בני מלכים מוגנים בפאר והדר, שהיו ענני הכבוד מכסים אותם מלפנים ומאחור) ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך. ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך. ותעדי זהב וכסף ומלבושך שש ומשי ורקמה סולת ודבש ושמן אכלת ותיפי במאד מאד ותצליחי למלוכה“. כלומר הקב“ה הבטיח לכסות את ישראל בבגדי מלכות מיוחדים, ובכך הוא מגלה שמעולם לא עזב את ישראל, ומימלא אין להם דין ’אסופי‘.

כאשר המצרים ראו את ’בגדי המלכות‘ שהקב“ה כיסה בהם את עם ישראל - הם ענני הכבוד - הם התחילו לצעוק: ”וי“, ולכן כתוב ”ויהי“ - לשון צער.