ואתה תצוה את בני ישראל

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - מאור המנורה והתורה

”ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד“.

הגמרא במסכת מנחות (דף פ“ו.) ביארה את דברי המשנה, כי הטיפה הראשונה היוצאת מן הזית היא ”למאור ולא למנחות“ (ועיין רש“י כ“ז, כ‘).

הרמב“ם (פ“ז מהלכות איסורי המזבח ה“י) ביאר, שהיו כותשים את הזיתים ואחר כך טוחנין אותם, ושוב כותשין וטוחנין. לכן “אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי ושביעי בלבד“, שנאמר ’כתית למאור‘. אין כשר למנורה אלא היוצא מן הכתוש בלבד“ (ורק בראשון, ברביעי ובשביעי היו מוצאין שמן ע“י כתישה, ובשאר הפעמים ע“י טחינה). בטרם כתשו את הזית באופן האמור, אמרו חז“ל (מנחות פ“ו.): ”הזית הראשון מגרגרו בראש הזית“, כלומר: ניו בוחרים את הזיתים המובחרים שבראש האילן. כך התקבל השמן המובחר והזך למאור, ואילו השמן השני אשר נוצר ע“י הטחינה היה למנחות.

וזהו היפך מנהג העולם, שהרי אדם לוקח לאכילה את השמן המובחר יותר, ולנרות להאיר לוקחים את השמן הפחות מובחר. וזו באמת שאלת המשנה שם: אם מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, מנחות שהן לאכילה לא כל שכן?

ומשיבה המשנה, כי זו גזירת הכתוב: ”זך כתית למאור - ואין זך כתית למנחות“.

ומעתה יש להבין: מהיכן ייקחו בני ישראל במדבר ”שמן זית זך“, היכן גדלים עצי זית במדבר כדי שימצאו בהם גרגרים בראש האילן ויכתשום ויעשו מהם שמן זית זך כתית?

בפרשת ויקהל נאמר (ל“ה, כ“ז): ”והנשיאים הביאו את אבני השוהם... ואת השמן“. וכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם), שהנשיאים הביאו שמן זית זך“ מגן עדן. גם על פירוש זה יש לשאול: וכי בגן עדן גדלים עצי זית?

אמנם מסתבר שכן. שהרי במדרש מובאת מחלוקת לגבי ”עלה זית טרף“ שהביאה היונה בזמן המבול. יש אומרים שהביאה אותו מעצי זית שבארץ ישראל, שבה לא היה מבול, ויש אומרים שהביאה מעצי הזית שבגן עדן (ויקרא רבה ל“א, י). לפיכך, הנשיאים הביאו את הזיתים, ועם ישראל כתשו את הזיתים, כאמור, והוציאו את הטיפה הראשונה, שמן זית זך כתית למאור.

אנו רואים כי אף שמקור הזיתים לא היה בידי אדם, אלא הובאו מגן עדן, הרי שאת הפעולה עצמה של הכנת השמן נדרשו בני ישראל לעשות. עניין זה נמצא גם לגבי הדלקת נרות המנורה. את האש להעלאת הנרות לקחו מן המזבח החיצון, כפי שכתב רש“י: ”‘אש תמיד‘ - אש שנאמר בו ’תמיד‘, היא שמדליקין בה את הנרות, שנאמר בה: ’להעלות נר תמיד‘ - אף היא מעל המזבח החיצון תוקד“. אולם האש שעל גבי המזבח ירדה מן השמים, וכלשון הפסוק: ”ותצא אש מלפני ה‘... וירא כל העם וירונו“. ומאש זו לקחו להדלקת נרות המנורה. הרי שאף שמקור האש היה מן השמים, על האדם לעסוק בעצמו בהדלקת נרות המנורה.

מכאן נלמד מוסר גדול. הנה הזיתים הובאו מגן עדן, והאש הראשונה ירדה מן השמים, ואת נר התמיד מדליקין מאש זו שירדה מן השמים; אך האדם בעצמו צריך לכתוש את הזיתים, להוציא את השמן ולהעלות את האש בנרות. ללמדנו, שמן השמים נותנים לכל אדם ואדם את הכלים לקיים את התורה והמצוות, אך על האדם לעמול בתורה ובקיום המצוות כדי לזכות לחיי העולם הבא. בדרך זה הוא נכנס לטרקלין, והנשמה מאירה בקרבו ומסייעת לו לעלות ולהתעלות תמיד...

הזית והאש מן השמים, אבל הכתית נעשית בידי האדם, לכתת ולהמית את עצמו באוהלה של תורה. או אז זוכה הוא ”למאור“ - לאורה של תורה, ”להעלות נר תמיד“ - להתעלות ולהתגדל בכל יום ויום. וכאשר האדם מתקדש מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, והשלהבת עולה מאליה.

”נר תמיד“ - משמעו: יומם וליל, כדעת הרמב“ם, בבחינת ”אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. המאור שבתורה חוזר ומקדש את ישראל....